הוא סיפר על איך שעשו לו חתך, קיפלו את הקרקפת משני הצדדים,

חתכו את הגולגולת, הוציאו מה שצריך  וחיברו חזרה.זה היה כל כך מוחשי, עד שלא יכולתי להמנע מלדמיין את עצמי על שולחן הניתוחים.

אז עכשיו, רק עכשיו, באמת עיכלתי שעוד שבוע ואולי קצת יותר,

יפתחו לי את המוח.

ואני נמצאת ברחוב כי הלכתי לקנות חמץ לארוחה, 

והדופק שלי בשמיים, וקשה לי לנשום, ויש לי סחרחורת,

ואידיוט אחד כמעט דרס אותי כשנסע ברוורס.ואפילו לא עצרתי בשביל לצרוח עליו

ככה מרגיש התקף חרדה? פאניקה? או איך שלא תקראו לזה?             

מה קורה לי?