קיבלתי ימי מחלה מהצבא, וקפצתי למחלקה שאני עובדת בה בבית החולים במסגרת פרטית אזרחית למסור אותם ולהגיד שלום לצוות.

מכיוון שאני עובדת רק בסופי שבוע והמטופלים הם מבוגרים קבועים,

השאלה  הקבועה שלי שנשאלת בתור בדיחה גרידא היא "מי נפטר בינתיים?".

השבוע נפטרו שלוש דיירות, אחת מהן היא אישה מדהימה וייחודית בגדולתה.

איך מזהים זאת?

למרות שדעתה נטרפה עליה ופילסה מקום לדמנציה, האישה היקרה שמרה על צלם אנוש ונותרה חייכנית, חמה, אנושית ואוהבת.

מרגיעה את שכנתה לשולחן כשזו כועסת או עצובה, פונה לצוות בצורה מכבדת, ועושה  בכוחות עצמה מה שיכולה כל עוד יכלה.

היה לי הכבוד והעונג לסעוד אותה.

היא שידרה אנרגיה אחרת.

נשפכה ממנה מדהימות בלתי ניתנת לתיאור.

אני יכולה להשבע שבלי השיטיון היו נוטפים ממנה דברי חוכמה ופילוסופיה והופכים אותנו לאנשים טובים יותר במקום בריא יותר.

במהלך השנה  וחצי שאני עובדת במחלקה נפטרו מספר אנשים.

אבל כששמעתי היום על מותה של אישה מיוחדת זו... משהו מת גם בתוכי