אפילו התחלתי.

אבל אז קיבלתי טלפון מהמנתח, ולפתע השתנו סדרי העדיפויות שלי.

ממצב שבו הייתי בטוחה שתוך שבועיים זה מאחוריי, המסר משתנה:

הMRI הפונקציונלי נראה תקין, אבל רוצים לוודא שלא מעורבים מוקדים אפילפטיים, ולבדוק נחיצות של בדיקת זכרון MEG.

אז תהיה לי פגישה עם סגן בכיר למנהל המחלקה הנוירוכירגית שמתמחה באפילפסיה בתאריך

21/4!!!!!!!!!

21/4!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היום אנחנו רק בשמיני לחודש.

אני מתוסכלת מכך שהעניין נסחב.

אני כועסת בגלל שכל החיים שלי נעצרו.

אני מוטרדת מהמחשבה שזה לא יסתיים ב21 לחודש, וידרשו ממני עוד הליכים.

אני מוטרדת ממה ששמעתי בין השורות: שאולי בסוף לא יסכימו לנתח.

אני פוחדת שאם ינתחו, זה לא יעבור בשלום.

אני רוצה שזה יהיה כבר מאחוריי.

אני עצובה שהלכת כשאני הכי צריכה אותך.

אבל יודעת שאם יכולת, היית נשאר.

אני זקוקה לוודאות.

אני מחפשת עוד מוקדי תמיכה.

אני צריכה להגיע לפגישה הזו ולניתוח (?) כשאני במצב הנפשי והפיזי הכי טוב שאני יכולה.

אני מטפלת בעצמי נפשית ורוחנית, ואת הזמן שיש עד לבדיקה הזו אנצל גם לחיזוק הפיזי.

לאורח חיים בריא יותר מבחינת תזונה ופעילות גופנית.

אני נבוכה מכך שעקב ההתעסקות הזו שכחתי שיש צפירה.

אני מצטערת שבמקום לחשוב על ניצולי השואה ולהזכר בגטאות, מפנה מקום לדברים אחרים.

עם זאת, לא שוכחת.