"לאן אנחנו הולכים?"

אין תגובה.

לוקח אולר, ולוקח אותי. מתקדמים.

"לאיפה אנחנו הולכים?" שואלת שוב.

מתקדמת אחריו, אך נשארת עם הספקות.

פורצים לפרדס ממול  הבית, הוא מקלף תפוז ואנחנו אוכלים ביחד.

מסיטה מבטי לחברת השיש שנמצאת בתוך הפרדס, 

מתה מפחד שיכעסו עלינו על שפלשנו לשטחם ואכלנו  מפירותיהם.

הוא ניסה להרגיע אותי, אך ללא הצלחה.

הרגשתי שאני אוכלת מפרי אסור. וזה מה שהפך את החוויה לכל כך מהנה.

מאז שנים חלפו, ואני לא זוכרת מה קרה קודם:

מות סבי היקר לאחר שנים של סבל כשהייתי בכיתה ה',

או הרס הפרדס ומפעל השיש לטובת הקמת יחידות ידיור.

זהו בין הזכרונות הבודדים שיש לי מסבא, שמדי פעם קופץ לתודעה.

אתמול, כשתמונת הפרדס החי קפצה לראשי, מראה התפוז לקח אותי עוד יותר אחורה.

גן. שתי גננות, או גננת וסייעת. לא זוכרת.

חיוך ענק של התלהבות וגאווה מרוח על שפתותיהן, מכיוון שהשיגו מתכון לריבת קליפות תפוזים.

הן הביאו במיוחד את כל הציוד לגן, הכינו את המטעם מולנו, ולאחר שעות של שקידה הגיעה העת לטעום.

הושבנו במעגל.

"קרן אור, בואי תטעמי ראשונה!".

איזה יופי, אני אוהבת תפוזים, חשבתי לעצמי והכנסתי לפי הקט את החתיכה המסיבית שנבחרה במיוחד עבורי.

ובשניה זו נחרץ גורלי בכל מה שקשור ליחסים עם קליפות פירות הדר.

זה היה מר, דוחה ומזעזע שכל כך רציתי לבכות!!

עוד לא הצלחתי לבלוע את הביס, ומטח שאלות כוונו לעברי "נו,איך?!?"

ואני, בדמעות חנוקות ומלאת רחמים עצמיים, עונה ללא היסוס- "ללקק ת'אצבעות!!".

רק אתמול הבנתי שבעקבות אותו יום אני לא יכולה לסבול כל דבר שיש בו קליפות פירות הדר.

מעניין למה אני שונאת קישואים וסלק. אמא נשבעה שלא האכילה אותי בגרבר כזה..