הכל התחיל בהפניה דחופה למיון, כשלא ברור מה פשר העניין.

נמשך להבנה ברורה יותר עם קבלת ממצאי MRI מוח. וכעס. הרבה כעס, חוסר אונים.ופחד.

המתנה ארוכה לניתוח, בינתיים בבית בימי מחלה, מתבשלת במיצי הגיהנום הפנימי, במיוחד כי בדיוק הייתי אמורה לצאת להכנה לקצונה.

יודעת שאצטרך לעבור את זה,אבל מתקשה באמת להפנים. זה לוקח זמן, לעכל את העניין.

ואז מבינה שיש אופציה אחרת מלבד להעביר את זמן ההמתנה בפחד ובייסורים:

כל כך הרבה משאבים פנויים לפתע, ואפשר לתעל אותם למקומות מועילים.

הדרך התחילה במסע עצמי של שלושה ימים, נמשך לסוף שבוע רוחני מודרך,

ומשם נפתח עולם שלם של רוחניות ואנרגיות אחרות, מצב תודעה שונה (במובן החיובי כמובן):

התחלתי להאמין, באמת להאמין, שמאחורי כל דבר שקורה בחיינו נמצאת מטרה. לא תמיד אנחנו מודעים לה, ולכן מגיבים בכעס.

אני לא חושבת שבלי כל הסיפור הזה עם הניתוח המדובר, הייתי מתגלגלת לכל העולם המקסים שנחשף בפניי.

הניתוח היה הדרך להוביל אותי אליו.

נכנסתי לשלווה פנימית עמוקה ואמונה מוחלטת ביקום, אף על פי שאני לא יודעת הכל (וגם לא אדע),

וכתוצאה מכך כל החרדות והפחדים שלי סביב ההליך נעלמו כלא היו. זה כבר לא הפך לנושא השיח היומי.

יחד עם זאת, ככל שהמועד התקרב, היה לי יותר ויותר קשה להשאר רגועה.

הגוף מפחד, ואי אפשר להתעלם מזה. בכל פעם שהיתה התקדמות כלשהי-

מערכת העיכול הגיבה בהתאם והחליטה להשתולל.

וזה לגיטימי. אבל היו לי הכלים והיכולת להרגיע את הגוף והנפש.

רק...אמ...כנראה שהיו חסרים לי כמה. בשבוע שלפני הניתוח הרגשתי שהזמן לא עובר;

ממש כמו בשעות האחרונות שלפני צאת יום כיפור. ולפתע גופי הפגין מסוגלות שינה מדהימה של 14 שעות.

הייתי הולכת לישון בחצות ומתעוררת בשתיים בצהריים, העיקר לצמצם שעות עירות, מחשבה ומודעות.

נעשה לי יותר ויותר קשה לשמור על חיבור לעצמי,

ובכל זאת עדיין האמנתי שזה יעבור חלק.

אהה... ו..... הניתוח עבר בשלום. זה היה 5.5 שעות ניתוח, שעתיים בהתאוששות ו24 שעות טיפול נמרץ. עכשיו אני בטיפול נמרץ, מתה מכאבים. מורפיום לא עוזר.

ולא, לא כתבתי עכשיו את כל הפוסט הזה. הוא נכתב מראש וחיכה בטיוטות.

הרי אם הניתוח היה "רק" כלי שמטרתו לחשוף אותי לתכנים אחרים ולאפשר לי לחיות חיים מלאים, טובים ומספקים יותר,

המשמעות היא שהייתי חייבת לצאת בשלום מהכל.

וזה בדיוק מה שקרה . אז כל מה שנותר לעשות זה לבטל טיוטה וללחוץ SAVE

ואיך אפשר לסכם את כל החוויה הזו אם לא ע"י ה-שיר שהחזיק אותי בכל כך הרבה רגעים קשים?...