אחותי הקטנה תסיים בעוד כשבוע מכינה קדם אקדמאית, והיא תעזוב את המעונות.

זה הזכיר לי שכשסיימתי את התואר שלי התרגשתי מאוד מהחזרה הביתה.

כל כך התרגשתי, שכתבתי שיר ללחן מוכר, והתאמתי אותו למצבי.

מצאתי את השיר בהיסטורית הפרסומים:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=11942399

קראתי, והתמלאתי געגועים.

געגוע לשנים רבות שהייתה לי כמיהה רבה לכתוב כאן. 

יש לי את הבלוג כמעט 5 שנים. לא יכולה לדעת בוודאות ממתי הוא קיים, כי מחקתי את הפוסטים הראשונים. והרבה מהם.

געגוע לכמיהה לשנות עיצובים בכל שבוע.

התעסקתי בכך שעות, ונהנתי מכל רגע.

 געגוע לרעש שהיה סביב הבלוג שלי.

למרות שהעברתי מספר פעמים כתובות שלו, היו לי כ100 כניסות ביום ותגובות רבות.

(עכשיו בקושי כניסה אחת בחודש..)

נהנתי לקרוא ולהגיב אצל אחרים. התענגתי מיצירת שרשורים בתגובות.

חימם את ליבי הדאגה והאכפתיות מצד הקוראים הקבועים.

 אך הכל השתנה מאז שהתגייסתי, בספטמבר 2010,

לפני 3 שנים ו8 חודשים.

נכנסתי לסחרור של החיים האמיתיים שלווה בירידה דרסטית בכמות הזמן הפנוי.

כתוצאה מכך בהתחלה רק כתבתי, והפסקתי לקרוא אצל אחרים.

עם הזמן עבר לי הצורך בלהפוך את הבלוג שלי למקום מרכזי, וכתבתי לעיתים רחוקות יותר ויותר.

 אני מתגעגעת לתקופת הלימודים שלי. 

למרות כל הקשיים ולמרות שלא היו לי חיי חברה (אני משייכת זאת לאחת הסיבות שבגינן ביליתי כאן כל כך הרבה זמן),

הרגשתי חופשיה.

 תחושה זו חסרה לי רבות.

באופן פרדוקסלי ככל שאני מאותגרת יותר, כך מרגישה יותר חופשייה.

לפני שנה נאלצתי להתמודד עם ניתוח מוח. מרגע הבשורה שעלי לעבור זאת ועד לניתוח עצמו חלפו חודשיים.

ארבעה חודשים לאחר מכן חזרתי לפעילות מלאה.

התמודדתי עם עצמי, ואחרי שעברתי הכל הרגשתי הכי חופשיה ובלתי מנוצחת שבעולם.

הייתי משוכנעת שכלום לא יכול לפגוע בי.

אני מתגעגעת לאמונה הזו..