איזה באסה זה

שסוף סוף מופיע משום מקום מישהו

שנראה לכם שיש סיכוי טוב שיתפתח מזה משהו,

ואז אתם מגלים שהוא יוצא עם אחותכם. הקטנה.

קטע קליל וכייפי של קליק ראשוני, קשר של "נוגע לא נוגע", "ביחד אבל לא ממש"- הגישושים של ההתחלה.

עברתי דירה לפני שנה, ולא התראנו יותר. מידי כמה חודשים שולח SMS או מתקשר.

בהתחלה הייתי מתרגשת, אחר כך כבר לא. ואף פעם אף פעם מעולם לא רמזתי שיכול להיות המשך.

היום שוב התקשר, ואמר שמתגעגע, ורוצה שנתכנן נסיעה וניפגש, ועוד כל מיני דברים שאומרים אם נפרדים ממישהו ומתחרטים.

וכאב לי לשלוח את ההודעה שאומרת שמה שהיה לא יכול להמשיך, ושלא ארצה שיחכה לי.

ולמה אני רושמת פה את כל זה?

באמת שאין לי מושג..

אולי כי צבט לי שעד שסוף סוף הרגשתי בנוח עם גבר, והוא אפילו עדיין חושב עלי בקטע של זוגיות אחרי שנה,

לא יכול להיות בינינו משהו.

ואולי כי זה עוד תחום שלא הולך לי בזמן האחרון

הלכתי עם חברה לחוף הים,

טיילנו, צחקנו ושתינו גם.

דיברנו על כל מיני דברים,

בין היתר על גברים:

סיפרתי בהתלהבות שבמהלך הסטג' אחרי משמרת מאוד מעייפת,

הכין לי פנקייק מלא בתוספת שוקולד מטפטפת.

וכשהייתי חולה עם כל הנייר טואלט ונזלת,

אסף אותי אל חיקו, ליטף ושר שירי ערש- כאילו שאני בכלל לא נוטפת..

ושהיינו מטיילים בלילות בסימטאות,

ועושים שטויות כאילו אנחנו היחידים ברחובות.

הוספתי שמאז שעזבתי את הצפון לפני כשנה,

הפסקנו להתראות אך הוא שולח  מידי פעם SMSim לשאול מה השתנה.

בתגובה לזה שעם המעבר ניתקתי את הקשר,

התפלאה ונזפה: "איך עזבת כזה גבר?!".

התחמקתי, ולא הסגרתי את האמת- שהוא ערבי נוצרי ואני יהודיה.

ועכשיו אני רוצה לזנוח לכמה רגעים את החריזה הקלילה לטובת דיון יותר מעמיק.

מחנכים אותנו למתן שוויון זכויות, להמנעות מאפליה והמנעות ממתן יחס שונה (לטובה או לרעה) על רקע דת/מין/גזע/לאום/צבע עור וכו',

אך כשמדובר ביהודיה שיוצאת עם ערבי, פתאום כל הנ"ל מתבטלים.

אז נקרעתי בין הרצון הרב להיות עם האדם הכי מקסים שפגשתי, בין הבודדים שהרגשתי איתם נוח,

לבין הצורך לא לחרוג מהתנהגויות מקובלות.

והסוף ידוע- לא הפרתי את הטאבו של לצאת עם ערבי. אפילו לא נשיקה.

הגעתי למסקנה שהחברה שלנו רק משחקת אותה סבלנית לזולת.

הלכתי אחרי החברה,

מה שהופך גם אותי לצבועה.

בא לי להיסחף להתאהבות קלילה וזורמת.

להרגיש את הפרפרים בבטן,

שכרון חושים,

החיוכים,

המבטים,

הגישושים,

המחשבות,

והנגיעות.

אפשר להשיג את זה בקלות,

הCatch הוא שלמרות כל מה שעשיתי- לא הצלחתי להתגבר על הפחד מקרבה.

כנראה צריך להתמודד בכל פעם מחדש ולהתקרב בהדרגה,

מעניין מתי תהיה לי הזדמנות נוספת,

ואם אהיה מספיק אמיצה בשביל לנצל אותה...

כל כך בא לי

מגע של יד מלטפת

שחופנת את ראשי בחזהו

ומרגיעה.

ויד שניה,

קצת יותר שובבה

שמחזירה את ראשי למעלה

ומפגישה בין שפתותינו בלהט.

וחיבוק.

חיבוק של הגנה,

קירבה,

אהבה,

אינטימיות,

תשוקה.

וגופים עירומים נוגעים אחד בשני בסקרנות רכה.

אני פרי אקזוטי, טהור, בשל וגם קצת אסור, שרק מחכה שיקטפו אותו.

שיגיע לו עוד קריסמס אחד

בלי שיהיה מי שינשק אותי בחצות

ויתן חיבוק חם ואוהב.

אני משקיעה את כל זמני בפיתוח השכלה וקריירה,

וזוגיות נשארת דחוקה בפינה.

ואולי זו לא הסיבה. אולי זה כי נשארו בי דברים לא פתורים מהעבר, תסביכים שלי עם עצמי.

כנראה שאני הבנאדם היחיד ביקום שעד גיל 21 לא היה עם מישהו.

* קצת/ קצת הרבה יותר גדול ממני

* בעל שאיפות ואמביציה

* נהנה מבילויים שקטים

* אוהב לישון כפיות (לפחות עד שארדם, וזה קורה תוך שניה וחצי בדיוק..)

* לא איכפת לו מהסיפור המשפחתי שלי

יש מתנדבים חוץ מהחתול הזה?

יום שבת. מזג אוויר סתווי, מושלם לפיקניק משפחתי.

ארוחת הבוקר הסתיימה, יוצאים לסיבוב.

נשארתי לשבת עם אשתו האהובה של דוד שלי, בת 55.

סיפרתי לה על השירות שלי, והיא סיפרה לי על שלה.

גלשנו, והיא פתחה את מחוזות העבר עם זיכרונות על האקסים, עד שהיא הגיעה לבעלה הנוכחי- דוד שלי.

ביום החתונה ניגש אליה ידיד ואמר "יש לך 5 דקות להתחרט ולברוח איתי".

והיא חושבת..... :

"אני רוצה לברוח איתו.

לא אוהבת את בעלי לעתידי.

אבל איך ההורים שלו יגיבו?

איך שלי?..."

עברו קצת יותר מחמש דקות. היא פונה לידיד, אומרת שהיא מוכנה ללכת איתו, אבל נתקלת בסירוב.

כי עברו יותר מחמש דקות.

היא התחתנה. ראיתי את התמונה, אושר לא נכלל בה.

שאלתי בעדינות למה היא לא ברחה לבד.

התשובה שלה היתה שגם אמא שלי לא ברחה.

חשבתי על איך זה לקום יום יום במשך 29 שנים ארוכות ליד מישהו שלא אוהבים,

על 22 שנים מתוכם שבהם לא מקיימים יחסי מין (אפילו את זה היא סיפרה לי..).

שמסתכלים על בן הזוג, והדבר היחיד שמרגישים זה סלידה. רצון לברוח.

והחמצה. המון החמצה. חרטה. אשמה. עצב. אומללות. חוסר אונים.

חשבתי על עוד המון דברים, והרגשתי במשך כמה דקות את התחושה הכולאת הזו בבטן שהיא מכירה כה היטב.

היא עמדה להיכנס לאוטו. לא הורדתי ממנה את העיניים. רוצה לבכות, אבל מתאפקת בהחלטיות ונחישות.

מדליקה סיגריה נוספת. היא אף פעם לא מדליקה סיגריה לפני הכניסה למכונית.

המבט שלה היה אחר. גם תווי הפנים.

היא כבר לא היתה אותו הדבר מאותו הרגע,

וגם אני לא.

מזמן לא הרגשתי שאני מעלה כל כך הרבה פוסטים במרווחי זמן קצרים,

אבל ככה זה כשיש דברים לפרוק...

ולעניינו:

ילדה רעה

במקרה המדובר היא לא באמת רעה, אלא יותר אסרטיבית, דומיננטית ויודעת מה היא רוצה.

והיא רוצה לעשות משהו קטנטן, שלא יזיק לאף אחד.

ילדה טובה

היא יותר מחושבת ושקולה, רואה את התמונה המלאה.

רואה את כל היער ולא רק את העצים, ולכן היא יודעת שיש סיכוי גדול שאותו מעשה, פשוט ותמים ככל שיהיה,

יעמיד אותה במקום מוזר, אפילו קצת תלויה באוויר.

התסכול שלי נובע מכך שאני רוצה לעשות את מה ששתי הילדות שבי אומרות לי,

אבל זה בלתי אפשרי. חייבים לבחור בצד.

נראה לי שבסופו של דבר אבחר בילדה הטובה, ואקווה שהגעגוע שלי אלייך יעבור-

כי אפילו אם אצור איתך קשר, זה יסתיים כמו פעמים שעברו.

אז עכשיו הגעגועים ממשיכים לאכול. מעניין אם גם אצלך.

[הסיבה היחידה שבשמה אני רוצה לחזור לטירונות מחר, היא לברוח מעצמי.

לברוח ממחשבות ורגשות לא רצויים, כי אין שם זמן לזה.

 ואני לא מכירה דרך אחרת להתמודדות עם דברים מופשטים חוץ מלברוח.

(האומנם? )]

*** *** *** *** *** *** *** ***

קלטו איזה שלט גאוני ראיתי:

לכו בהמוניכם, וספרו לי איך היה.

בבקשהההה

ההברקות הכי טובות שלי מגיעות בשירותים או לפני השינה. ש'מעו איזו הברקה מדהימה היתה לי:

הסיבה העיקרית להפלות בשליש הראשון של ההריון זה בעיות גנטיות בתאים המופרים.

פעמים רבות ההפלה הזו מתרחשת כל כך מוקדם, שאפילו האישה לא יודעת שהיא נקלטה והפילה.

זה קורה כי השילוב הכרומוזומלי של הביצית והזרע המופרים יצא לא טוב, מה שיוביל לתינוק פגום מאוד.

כל כך פגום, עד שאם הוא ישרוד את ההריון, הוא ימות מיד אחר כך.

הטבע הוא תופעה מופלאה שרוצה לחסוך את הסבל הזה לעולם החי בכלל ולאנושות בפרט,

ולכן הוא משמיד מראש ובאופן טבעי את עוברים אלו. ההפלה הזו, שהיא לכאורה עצובה מאוד, חוסכת סבל רב להורים העתידיים.

אותו דבר קורה עם זוגיות.

כשהיא נופלת מעצמה בשבועות/חודשים הראשונים, זה פשוט אומר שהשילוב של שני האנשים לקוי.

כלומר, זה לא שמישהו לא בסדר, אלא פשוט השילוב לא מוצלח-

ואם הם היו ממשיכים, מערכת היחסים הזו היתה נהרסת יותר מאוחר.

אך יש תקווה, לא כל המערכות החלשות נידונו להרס;

בסקירת מערכות שעושים לאישה הרה אפשר לגלות כל מיני מומים עובריים שאפשר לתקן בעזרת ניתוח.

ניתוח= העובר שורד, לרוב באחוזים גבוהים.

יש קשיים בזוגיות שאפשר להתגבר עליהם באותו אופן (ולא, הכוונה היא לא לחתוך את בן/בת הזוג!).

אז בפעם הבאה שאתם נפרדים ממישהו בתחילת הקשר, אל תאשימו אף אחד מכם, ואל תתאבלו יותר מידי.

כנראה שהפרידה הזו רק רצתה להציל אתכם משילוב לא מוצלח והרבה יותר סבל בהמשך...

אם כבר דיברנו על פרידות:

למד איתי מישהו, לא סיפרתי לכם עליו.

מכירים את זה שפשוט יש קליק?

ככה היה לנו, קליק חזק במיוחד מהרגע הראשון שנפגשנו.

חקרנו אחד את השניה, היה כיף. זה היה מין סוג קשר כזה של "נוגע לא נוגע".

זה לא היה קשר, וזה גם לא היה לא קשר. משהו באמצע.

כי שנינו ידענו שאנחנו רוצים, אבל גם היה לנו ברור שבגלל סיבה מאוד עקרונית

הקשר הזה לא ישרוד מחוץ לקותלי מעונות הסטודנטים.

לא התראנו בערך 3-4 חודשים, וגם לא נתראה יותר לעולם- דרכינו נפרדו.

ובכל זאת הוא שמר את מספר הטלפון.

קיבלתי ממנו ברכת שנה טובה וחג שמח (כשהוא בכלל לא חוגג!).

זה חימם את ליבי, אהבתי להיות איתו.

אהבתי את השיחות שהיו לנו, ואהבתי כשהוא חיבק וליטף אותי.

פעם אחת חזרתי לדירה אחרי משמרת מעייפת מאוד, ושמעתי דפיקה בדלת-

הוא הכין לי במיוחד פנקייק ושוקולד, כי ידע שאני אוהבת.

היתה גם תקופה שהיינו יוצאים לטיולים בערב. השילוב של רוח קרה, רחובות ריקים ופסטורליים, והוא שם לידי- היה קסום.

אף פעם הוא לא נגעל ממני, גם לא כשהייתי הכי ג'יפה שיש:

בדיוק לפני שנה, בראש השנה, הייתי מאוד מאוד מאוד מאוד חולה.

צמודה לנייר טואלט 24/7, נוזלת מכל מקום אפשרי. הייתי סמרטוט, התרחקתי מכולם,

אבל הוא סרב בכל תוקף לברוח.

ישב לצידי, שם את הראש שלי עליו ושר שיר ערש, ליטף וחיבק עד שנרדמתי.

הוא היחיד שאיפשרתי לו לגעת בי.

שמחתי לשמוע ממנו, אבל זה עשה לי קצת עצוב- כי התעוררו בי כל הזיכרונות שהייתי בטוחה שמחקתי.

כי הוא כבר האדם השני בחיי שאני כל כך רוצה, וזה קשר בלתי אפשרי.

השילוב הגנטי לא התאים, ולא קיים הניתוח שיכול היה לתקן את זה.

ועכשיו אני לא מצליחה לישון