באחת השבתות שסגרתי בבסיס בתור קצינה תורנית, שומרת אמרה שמרגישה לא טוב.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שזה סתם בולשיט ושהיא מנסה להתחמק משמירה,

אך ליתר בטחון בדקתי אותה.

נדהמתי לגלות שיש לה דופק 160 במנוחה (כשהנורמה היא 60-100), וחום 39.5!!

כמובן שהפעלתי את סמכויותיי כאחות, והוצאתי לה במיידי הפניה ואסמכתא למיון, ווידאתי שהוריה ילוו אותה.

זה קרה לפני כ-4 חודשים.

היום במקרה הע. קצין ששמר איתי באותה שבת סיפר שמפקד הבסיס מאוד כעס שטיפלנו בה-

אמר שלא היינו על תוקף חובש ואחות.

ואני אומרת: שילך לה*****!!

אם לא הייתי בודקת אותה ואומרת "לא נורא, תנוחי ותשתי הרבה", והיה קורה לה משהו,

האשמה היתה נופלת עלי כי אני האחראית במהלך התורנות.

אז נכון שהייתי קצינה ותורנית, ונכון שלא הייתי על תקן צוות מטפל,

אבל מפה ועד ללא להתייחס לחיילת שמרגישה לא טוב?..  ואולי היתה מתעלפת כי העומסים על הלב חזקים מתמיד?

ואולי החום היה ממשיך לעלות, ומערכות הגוף שלה היו מתחילות לקרוס אחת אחרי השניה?

ואולי היא היתה מתה?!?

אם זה היה קורה שוב, הייתי מטפלת. ולא איכפת לי גם אם יזמינו אותי לבירור אצל קרפ"ר.

כי לפני שאני קצינה תורנית, אני אחות. ובתור אחות יש לי מחוייבות אישית כלפי חולים.

וכל המערכת הסתומה הזו יכולה לקפוץ לי!

אריזה מאסיבית של ציוד.

נסיעה ארוכה. שוב ושוב.

עומס. לימודים.

ולבד. הרבה לבד.

וחושך.

ובאותה נשימה

דשא

אוויר

צחוק

עצמאות

ביחד

סימטאות עוצרי נשימה

וחופש. סוף סוף חופש.

עד שמצאתי בית כלבבי, נאלצתי לחזור למקום הולדתי.

ומחר היא עוזבת את הבית.

בניגוד אלי- לא תעזוב לצורכי לימודים. לא תגור במעונות סטודנטים. לא תחזור עם תואר. אם בכלל תחזור.

היא הולכת להישאר בהוסטל, עם כל האנשים שלא יכולים להסתדר לבד.

עם כל האנשים שגם משפחותיהם קרסו תחת הנטל המעיק, והרימו ידיים.

בשביל סתם מישהו, המושגים "פיגור שכלי" ו"אוטיזם" הם סתם מושגים.

בשבילנו, בשבילי, זה מה שדפק למשפחה את החיים. מה שדפק לי את החיים.

 החולה לא מבין שהוא חולה. לא מפנים שמשהו לא בסדר.

המשפחה היא זו שצריכה לבלוע את הצפרדע מבלי להתלונן.

אוכלים צפרדע אחת

ועוד אחת

ועוד אחת,

ואפילו מאה. אבל כבר אין מקום להכיל. אין רצון להכיל. אין יכולת.

ממחר יהיה שקט.

אז למה מרגישה את הבטן נקרעת לגזרים?

 אני לא מצליחה לנשום

פראירית היא המילה שהכי מרגיזה אותי. יותר נכון להגיד התחושה הכי מרגיזה..

* הייתי קצינה תורנית בשבת, ומשפחה הגיעה לבקר את אחד השומרים. בן משפחה הרגיש לא טוב, ובמקרה הוא היה חייל.

במקום לטרטר אותו לביקור רופא (שאמור היה להפתח 7 שעות לאחר מכן), עשיתי לו טובה-

ולאחר בירור מקיף נתתי אופטלגין ושני ימי גימלים.

היום קיבלתי טלפון מאחראית המרפאה שבה הוא מטופל, אמרה שקפץ במערכת מפגש חריג. המפגש שלי.

אסור היה לי לעשות את זה, אפילו שפעלתי לפי סמכויות אחות.

* במשמרת הערב בבית החולים הלכתי להחליף מדים, ושאלתי את כל העובדים אם גם הם צריכים. אחות אחרת במחלקה אמרה בעדינות שיצאתי ממש אבל ממש פראירית, וככה אני מרגילה את כולם לסנג'ר אותי.

* הפטרולים שלנו משתמשים במירס. אותו מירס עובר כל יום לשומרים הבאים, ואף פעם לא היתה בעיה עם זה במשמרות שלי, אפילו לא עלה בדעתי לבדוק שהמירס חזר למקומו בחמ"ל. היום הסתבר לי ששומרים שבאו אלינו מבסיס אחר לקחו את המירס איתם.

הרס"ר חם עלי רצח..

*אני גמישה וותרנית מידי עם החיילות שלי, וכנראה הן מנצלות את זה. היום, כשלא הייתי בבסיס, המפקדת שלי הגיעה לבדוק מה קורה אצלנו, וכעסה על מה שראתה. למה אני חייבת להיות כזו ולתת לחיילות לעשות מה שבא להן? למה אני מרגישה חייבת לתת יד חופשית? ולמה אני לא מסוגלת להאציל סמכויות? הכל נופל עלי.

מרגישה שהכל יוצא עקום.

למה כל כך איכפת לי מה אנשים חושבים/מרגישים ורוצים?

למה לא רואה לנגד עיניי את מה שיחזור אלי בסופו של דבר?

ולמה, לכל השדים והרוחות,לא התפתחתי להיות ביצ'ית?

הלוואי והייתי יכולה להגיד (ולהתכוון לכל מילה) "שכולם יקפצו לי".

מוציאה את התרופה שתהיה עוד כמה דקות בתוך שריר הגלוטאוס מקסימוס בישבן.

אבקה- צריך להמיסה לפני הפעולה הלא נעימה.

מחפשת הוראות המסה על הבקבוק. במה למהול? וכמה?

לא כתוב.

מחפשת בארון התרופות את הקופסא המקורית או עלון השימוש- אינם.

האח השני והיחיד במחלקה אומר למהול ב7.5 מ"ל מים להזרקה.

נשמע לי המון, אך מקשיבה לאח הוותיק והמנוסה.

מוהלת ומכינה את כל העסק הזה, אבל כמה רגעים לפני שאני הולכת לחולה..

משהו עדיין  נראה מוזר. אין מצב שכל הכמות הזאת צריכה להכנס לתוך שריר......

מחפשת את הרופא בשביל לוודא את ההוראה, אבל הוא הלך לפרק זמן לא ידוע.

במחלקה אחרת היו שני אחים. כשראו את המזרק המוכן אמרו ביחד בפליאה:

"מה?? מהלת בכל כך הרבה נוזל? ועוד במים?!?!? מה פתאום?????"

והראו לי הוראה כתובה בענק (שלא היתה קיימת אצלי במחלקה..)  שאומרת כי יש למהול ב3.2 מ"ל לידוקאין- שזה חומר מאלחש.

התרופה הזו כואבת.

הסברתי לאח הראשון את צורת המהילה הנכונה.

כמה דקות אחר כך, האח שהסביר לי לקח אותו לחדר, סגר את הדלת, ודיבר איתו. אין לי מושג מה הלך שם.

לא יודעת מה הפריע לו יותר: שפגעתי ב"אגו הגברי" שלו, ש"הלשנתי" לקולגות אחרות, שאחות טרייה מאוד מחנכת אותו, או שאלוהים יודע מה.

היה איתי ברוגז לכמה דקות. אולי הוא עדיין כועס.

לא נעים במיוחד, אבל אני מעדיפה להזריק נכון ושהוא יכעס, מאשר ללכת אחריו "על עיוור"ולסכן את המטופלת חסרת האונים.

אחרי שהכנתי את כל הזריקות לטוסיק, התחלתי לחלק תרופות לבליעה.

כמעט והתלבלתי בין שתי מטופלות שנראות לי אותו דבר. הוא הזהיר אותי.

אז אולי לא רוצה להתנקם בי אחרי הכל, והכל פרי דמיוני?..

זה כבר לא משנה.

העיקר שנפתח תמיד 7 עיניים ונבקר את עצמנו בלי סוף.

מעבר לסכנה של שלילת הרישיון לעסוק בסיעוד, עומד מולנו בנאדם. אם אנחנו לא נגן עליו, אף אחד לא יעשה את זה!

היה לנו משהו מיוחד,

ושנינו הרגשנו את זה.

חזק.

אחרייך חשבתי שאוכל להשיג את זה עם אחרים,

טעיתי.

אני מתגעגעת לדפיקות הלב,

לנשימות הכבדות,

להתרגשות,

ולצמרמורת.

ואיך אפשר לשכוח את השיחות לתוך הלילה,

והסיפורים שכתבנו?

לעזאזל עם כל המחסומים. נולדתי בשנה הלא נכונה.

היא השתחררה, אחריה עוד שתיים,

ועוד שתיים, והיום 5 אנשים.

כל הבסיס ישתחרר, יבואו אחרים

וגם הם ישתחררו-

ורק אני אשאר תקועה שם.

במקום העבודה היחסית חדש,

כולם מתקתקים את העבודה.

נמצאים שם שנים,

ורק אני הכי צעירה.

והכי אבסורד זה שהדרג שלי הוא בין הגבוהים.

מעניין מתי גם אני אתקתק.

ושיעורי הנהיגה האלו שלא נגמרים.

מתי כבר אקלוט את הכל כמו שצריך?

מתי סוף סוף איישם את הדברים בפועל ולא רק בתאוריה?

ומה דפוק בי?

למה כשאני נחמדה לאנשים- בא לי להיות יותר קשוחה,

וכשאני קשוחה- מרגישה אשמה ורוצה לחזור אחורה?

למה כשאני עושה X בא לי Y,

ובY בא לי X?

ולמה אני פשוט לא יכולה להיות כמו כולם?

מה כבר ביקשתי?..

ועכשיו רק בא לי נשיקה לוהטת שתסחוף אותי מהכל למחוזות רחוקים.

לאי בודד עם כמה כוסיות טקילה טובה.

לדפוק ת'ראש ולזרוק את הכל לעזאזל.

כי חייבים לזרוק את הכל

הפכתי עולמות,

שיגעתי את כל המפקדים,

חפרתי למי שרק אפשר-

בשביל שיעבירו אותי לתפקיד לא פיקודי.

אחרי כמה חודשים הצליחו להוציא אותי , ונאמר לי שאעשה בתפקיד החדש את אותו הדבר- רק בלי פיקוד.

והיום.... אני מגיעה לבסיס החדש, ומה מסתבר לי?

בואו נראה אתכם מנחשים

ומנחשים

ועדיין מנחשים

סיימתם לנחש?

בדיוק!

אני שוב מפקדת!! של כמעט אותו דבר!

אז למה? למה? למה? למה? למה להעביר אותי מקום?? למה?

צבא מטומטם.

אחרי שארגע מהבשורה ואתאקלם כמה ימים, בטח יתחילו להכנס המחשבות של

"נראה איך אפשר לתעל את התפקיד למקום טוב יותר ולצמוח ממנו" וכל הדברים האלו,

אבל עדיין לא הגעתי למקום הזה.

עכשיו רק בא לי לצרוח שהצבא שלנו מטומטם ואני ממש לא גאה להיות חלק ממנו.

ונשארו לי  עוד פאקינג 5 שנים לשרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

המתנה וסבלנות הם לא הצד החזק שלי- כשיש בי רגשות חזקים, אפעל.

בא לי לשנות צבע שיער, אעשה זאת במיידי.

רוצה לשבור שגרה, לא אחשוב פעמיים, אקח תיק קטן ואסע רחוק לכמה ימים.

מתחשק לי ברמה בלתי נסבלת לאכול משהו ספציפי, ואהפוך את העולם בשביל להשיג אותו.

לא סתם אמא שלי מזכירה בכל הזדמנות שגם בבטן לא הייתי מסוגלת לחכות מספיק, ונולדתי פגית.

כשהייתי בערך 4 חודשים בתפקיד בצבא החלטתי שלא מסוגלת יותר לעמוד בזה, לא הייתי אפילו מסוגלת להכנס למשרד.

בשיא הסערה הפנימית שלי, פניתי למפקדת בבקשה למעבר תפקיד, ומצאתי כל סיבה אפשרית, כולל דברים שלגמרי תלושים מהמציאות.

הסבירו שזה לוקח זמן, שקשה למצוא לי מחליפה כי יש מחסור באנשים שהוכשרו כמוני, שמדובר בשינוי תקן וכו' וכו'.

מדובר בסיפור של כמה חודשים, ועלי להתאזר בסבלנות.

ה"כמה החודשים" המדוברים חלפו להם במהרה, ומחר יש לי ראיונות בדרגים הבכירים בצבא. ההמתנה נגמרה.

יודעים מה הבאסה?

שבינתיים הסערה חלפה. התמקצעתי. התרגלתי. התחברתי. השתחררתי...

אפשר אפילו להגיד שמצאתי כמה וכמה רגעי אושר וסיפוק גדולים במיוחד. שהצלחתי לשנות דברים.

מקווה שלא הגיע הזמן לשלם על האימפולסיביות שלי.

בשמחה ובששון עברתי אתמול תאוריה ראשונה.

רצינו לעשות משהו נחמד- ויצאנו היום למסעדה: שני ההורים, אחותי הבכורה ואני.

מכירים את נאפיס? אחד המקומות הטובים! יש שם הכל!

עוברים על התפריט, ואבא זורק הערות "אוף... אין פה כלום.... העסקית הזו לא תקפה בשבת".

אחרי כמה דקות של "אופים" שבהם לא הסתדר לבד, התערבתי.

הסתכלתי בתפריט שלו ואמרתי:"רואה את זה? תשלב עם ההוא, ויש לך בדיוק אותו דבר".

במקביל למרירות שלו, אחותי מתנהגת בדיוק באותו אופן.

(אתם לא יכולים להחליט?! כולה  ארוחת צהריים!)

האוכל הגיע, ושני דברים קרו:

- מה שאחותי הזמינה היה עם ריח לא נעים.

- אבא רצה מלח.

קראו למלצר וביקשו לטפל בשני הנ"ל. המלצר ממש מיהר, אז הספקנו רק לבקש מלח.

כשהגיע מלצר אחר, דיברנו איתו על הארוחה של אחותי. במקום דיבורים זה היה צרחות.

לא יודעת מה הקטע המטומטם הזה שיש לאבא שלי עם מלצרים, אבל הוא אף פעם לא יהיה מנומס- אלא יצרח עליהם:

"ביקשתי כבר 3 פעמים מלח!!! איפה הוא?!?!?!?!?"

ובמקביל לצרחות שלו גם אחותי מצטרפת עם הערות ושאלות מפגרות.

המלצר לא ידע איפה לקבור את עצמו, וגם אני לא. מרוב בושה.

שונאת שהם עושים את זה.

אני יודעת שככה זה בכל יציאה, אך התקווה שהפעם זה יהיה אחרת תמיד נשארה- עד היום.

נשבר לי מהיחס של אבא למלצרים ומהאווירה האיכסית שהוא ואחותי עושים,

אז עפתי עליהם באמצע הארוחה ועזבתי את המקום.

לא האמנתי שאני עושה דבר כזה... אבל אחרי הרבה פעמים, זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

ודבר אחד היה לי ברור: לא אצא איתם יותר לעולם לאכול.

לפני כחודש הבנתי שאני לא יכולה יותר,

פניתי למי שצריך, והכרזתי שהחלטתי לוותר.

כל הסיפור עשה בדרגות הבכירות הרבה רעש ומהומה,

אך בעיניי זה לא כזה סיפור- אז לא הבנתי על מה..

מאז הצקתי והתעקשתי לדעת מה מתקדם,

וקיבלתי תשובה אפשרית שתכניס את החיילות שלי לשוק ותגרום להן להתרעם.

וכל זה בגלל

שהמפקדת שלי ואני לא משדרות על אותו הגל.

ברגע שהשינוי יקרה כל החיילות שלי ירצו לעלות על גרדום,

כי המשך השירות שלהן יראה כמו גיהנום.

לצערי הרב לא נמצא לבעיה פיתרון אחר,

ועכשיו ליבי, בעקבות תסכול ועצב, החל לפרפר.

חיילות יקרות שלי (שלמזלי אף אחת מכן לא קוראת פה...),

על חולצה של מג"בניק ראיתי כתובית

לפעמים אני מרגישה שבדיוק לנקודה הזו הצלחתי להוביל אתכן,

אך נפלתן על יחידה שלא מקבלת את שיטת העבודה שלי.

בינתיים העזיבה שלי נשמרת בסוד.

בשבועות האחרונים נתקלתי בכמה וכמה בלוגרים שכתבו על עד כמה טוב להם להיות אאוטסיידרים, ושלא בא להם לשנות את המצב.

לי נראה שזה ניסיון שכנוע עצמי, רוצים להרגיש יותר טוב עם עצמם.

בתור מישהי שונה, אני לא מצליחה להבין מה טוב בזה.

אז נכון, יש לי רמת אינטליגנציה גבוהה והמון רגש, מצפון, איכפתיות ואהבת הזולת, ותמצאו אותי ב99% מהזמן חייכנית ונחמדה,

אבל מה זה שווה כשאני:

- האחרונה שהזמינו אותה למשחקים בבית הספר

- כמעט תמיד ישבתי לבד בהפסקות

- לא משתלבת בצחוקים של מרבית האנשים

- לא מצליחה למצוא חברים חדשים מאז התיכון

- שומעת בנות אחרות על איך שיצאו ובילו בשישי, כשאני הייתי תקועה בבית מול הטלויזיה.

- בקושי מדברת בטלפון, כי כמעט ואין עם מי.

כל הזמן דואגים להרגיע אותי ולומר שבסוף אמצא אנשים ברמה גבוהה כמוני, ושאני מתקשה חברתית רק בגלל שאני איכותית יותר.

מקשיבה לדברים האלו, ומתה להתפקע מצחוק (ומבכי במקביל).

הייתי נותנת הכל, הכל, הכל,  בשביל שיקחו ממני את ה"איכותיות" הזו, ויתנו לי חברים טובים, אושר והנאה מהחיים.

הייתי מוותרת על הבגרות המיותרת שקיבלתי בעל כורחי, העיקר שלא אצטרך להיות כבדה ורצינית כמו סבתא בת 80.

מתערבת איתכם שאפילו בגילאים האלו אנשים עושים יותר כיף ממני...

ואולי גם המחשבה שאני איכותית היא סתם בשביל להסוות את העובדה שאני.. חריגה.