כשאנשים שמעו על טיסתי המיועדת לרומניה, התגובה המשותפת היתה "מה יש לך לחפש שם?!".

ובכן.......

נופים

שילוב מקסים של חדש לצד ישן, ציוויליזציה לעומת חיים כפריים פשוטים, עושר מול עוני.

ההרים רמי מעלה ונישאים לגבהים מטורפים, והנופים מרהיבים ביופיים כך שרק העין האנושית מסוגלת להפנים.

התמונות הדלות שהתקבלו במצלמה מעליבות את הטבע האדיר והמרהיב של המדינה.

הרמוניה כמעט בלתי אפשרית ביו חום, ירוק, כחול ולבן.

השלג.. כבודו במקומו מונח.

נוגע לא נוגע, לכאורה אינו מתקשר לשאר הקולגות שלו (יסודות הבריאה), אך למעשה מתמזג בעדינות ומדגיש את נוכחותו.

מונח ברכות דמויית קצף על הדשא הצמא, מקרין כלפי העצים המשוועים לאור שמש.

מראה מסקרן. הלובן הטהור שומר על גבולות אישיותו, ובו זמנית מעניק מעצמו ומקבל בחזרה.

מזג האוויר אינו החלטי ומתעתע בתושביו, מאלץ להתפשט ולהתלבש מחדש במהירות מסחררת.

והפרחים האנושיים מבקשים את תשומת ליבנו

ארכיטקטורה

הבנייה ברומניה מושפעת מהסקסונים, קומוניסטים ועוד זרמים שחמקו מאוזניי.

הסקסוניים העמידו מבנים ייחודיים ומרווחים למדי, לעומת קומוניסטים שהשתמשו ב"רכבת קומוניסטית" צפופה (לא צילמתי "רכבת").

כניסה לכנסיות ושמיעת שירתם של כמרים ונזירים גורמת להחסרת פעימה. ואפילו שניים.

ישנו שימוש נרחב בעצים (אפילו למושבי השירותים!) המשמשים ליסודות ולהסקה.

בלתי ניתן להתעלם מחוש העיצוב הייחודי המשתמש בעיקר בעורות חיות, פוחלצים וקרני בעלי חיים כבסיס לשנדליר.

תחבורה

ישנו דגש על נהיגה זהירה ובטוחה לפי הכללים:

-תמרורי "האט ותן זכות קדימה" גדולים יותר מאשר המוכר לנו, והחלק האדם רחב ומסיבי יותר

- תמרורי "עצור" גדולים, ממוקמים נמוך כך שאי אפשר לפספסם, מצויינת המילה "Stop".

- מעברי חציה מודגשים באדום ובולטים ממרחק רב

- המהירות המירבית המותרת מצויירת גם על הכביש עבור הנהגים  שפספסו את התמרור

- מעל לרמזורים ישנה ספירה לאחור המראה כמה שניות נותר לשינוי צבע

מזון

בבית המלון סעדנו בוקר וערב.

ארוחת הבוקר מינימלית ומספקת צרכים בסיסיים,לוקחים לצלחת רק מה שמתכוונים לאכול.

ארוחת הערב נבחרת מראש. יש להעביר ערב לפני את ההזמנה למנה צמחונית או בשרית, בכל אחת מהן אפשרות אחת בלבד.

למשל: ארוחה בשרית יכולה להיות שניצל ואורז, וצמחונית פטריות מוקרמות וממליגה.

המלצרים יודעים כמה מנות הוזמנו מהאפשרויות הנ"ל, וזה מה שמוגש בשולחן. אם, למשל, טעו בספירה של המנות, זו תהיה בעיה כי אין רזרווה.

המחייה זולה במיוחד. מנה מבושלת מסופר שכוללת חלבון, פחמימה, קינוח ושתיה- עולה רק 11 lei, כלומר 13.2 ש"ח.

קילו בורקסים תמורת אותו מחיר. קופסאות שימורים מחירם 50% עד 66% פחות מאשר בישראל, כנ"ל מוצרי מזון בסיסיים נוספים.

אוכלי חזיר יכולים למצוא אותו בכל צורות השיווק האפשריות:

נקניקים, קציצות, בתוך חביתה, על פיצה, נתחים שלמים, בייקון, בחטיפים, סנדוויצ'ים וכו'.

אירופאים אוהבים להגדיל מנות. בדיוטי פרי בהלוך (מישראל לרומניה) ניתן להשיג ממתקים במנה אישית, למשל M&M 50 gr.

בחזור המנה הכי קטנה היתה של M&M 335 gr.... יחי ההבדל הקטן

אהבה למזון כבוש וחמוץ, אפילו במרק. אבל אפשר להסתדר עם זה.

הדבר היחיד הנורא הוא הקפה שמוביל לגסיסת פקעיות הטעם..

 רמיזות מיניות

עציצים זכר ונקבה

הגשת מנות בעיצוב חזה

עופות תקועים אחד בתחת של השני

ואגב מיניות: לפי המדריך שלנו, "מנוש" ברומנית= כפפות.

לכן אם קר לכם בידיים, תכניסו אותם למנוש זמין.

כמו בארץ

בית קפה כשר

בית כנסת

בית מרקחת

בנק לאומי

דנונה

תנובה

באר משאלות

קיורטוש

רגעים/חיבורים מרגשים

איקאה

חיקוי לאיקאה

פיתות!!

 כמו בסרטים

 דרקולה

רחובות מדהימים עם שבילים לאופניים

סנאים מסתובבים חופשי

תאי טלפון סגורים בדומה לבריטניה

 מבנים באמצע שום מקום

טברנה רומנית וצויקה

טנגו

 נוצרת בליבי כל רגע, מגיעה לארץ -

ומחליטה לעשות משהו מהפכני.

מדיחה כלים, עושה את הפעולות אוטומטית מבלי לחשוב, והתודעה מתפנה להתעסק עם דברים אחרים.

המוח מפליג למחוזות נידחים, ולפתע מתחילה לזמזם שיר. בספרדית. שנים שלא שמעתי ספרדית.

מנסה להזכר בו. נכנסת לגוגל, מחפשת רמזים, ומגלה שזהו השיר:

הקשבתי, רק למוזיקה ולקול. התרגום ומשמעות השיר לא מעניינים.

תמונות מהעבר עלו כמצגת פלשבקים אחת אחרי השניה:

איך בגיל 10-11 הייתי מכורה בטירוף לערוץ ויוה, למדתי ספרדית רק בזכות הטלנובלות.

איך שטסתי לספרד עם המשפחה, והסתבר לנו שהם מתעבים אנגלית. אפשר לתקשר איתם רק בשפתם.

דיברתי עם מוכרים ועם נהגי מוניות, וחילצתי אותנו מכל מיני מצבים. רק אני יכולתי לעשות את זה, כולה ילדה בת 11.

ואיך חשבתי שאני מדהימה ואין עלי. לא עניין אותי כלום ולא ראיתי אף אחד בעיניים, הייתי בטוחה שאני הכי מהממת ביקום.

אבל לא הייתי סנובית ויהירה, אלא בדיוק להיפך- עם הרבה ענווה ואהבת הזולת.

אהבתי את עצמי ותמיד ידעתי במעמקי ליבי שיום יבוא והכל יהיה טוב יותר.

יש בקול של נטליה אוריירו בשיר הזה מין קסם מיוחד שמחזיר את התחושה

עולה על אוטובוס בחזרה לעיר מגוריי, ונרדמת.

ונרדמת

ונרדמת

ונרדמת

ונרדמת.

ופתאום!!!! מישהו נוגע לי בכתף.

פותחת חלקית את עיניים.

הוא:"את צריכה במקרה להגיע ל********* ?"

אני:"כן.."

הוא:"אז הגענו!"

קופצת במהירות ממושב האוטובוס, ויוצאת משם.

תמיד כשנרדמתי בתחבורה ציבורית קמתי כמה דקות לפני התחנה, אבל היום.. העייפות גמרה אותי.

אם הוא לא היה מעיר, הייתי קמה באיזה חור ששם זו התחנה הסופית, ומגיעה הביתה באלפיים שנות איחור.

כאות תודה רציתי להזמין אותו לגלידה, אבל הוא הספיק לברוח עד שירדתי מהאוטובוס.

כשהסתכלתי לאחר מכן בחוגרון, ראיתי שיש לי בדיוק שישה שקלים ועשרים אגורות.

מזל שהוא ברח, אחרת הוא היה מקבל רק גלידה פשוטה במיוחד של מקדונלדס...

אני מכירה את הסיטואציה מנקודת מבט שונה:

באזרחות הייתי בנסיעה ארוכה מאוד וירדתי בתחנה עיקרית.

ראיתי שכולם יורדים, מלבד חייל שתפס תנומה רצינית במושב האחורי.

אחרי לבטים רבים, הערתי אותו- כי זה בעסה לפספס תחנה ולאחר בהגעה לבסיס ולקבל צרחות מהמפקד.

ואתם יודעים איך זה נגמר?

הערתי לחינם את המסכן...

מוהאהאהאהאהאהאהאהאהאהא

כמה היה לך קשה לתת לי ללכת.

כמה סבלת כשנאלצת לראות אותי רק פעם בשבועיים, או חודש.

רק עכשיו אני מבינה... למה עשית ישר כל מה שביקשתי,

ומעבר לכך- את כל מה שלא ביקשתי, אבל ידעת שאני צריכה. או לא צריכה, ואת החלטת שאני כן.

סיפרת לי שאת נכנסת לחדר הריק ומסניפה את הכרית שהשארתי קרה.

יושבת על הספה הבודדת שלי וסופגת את האווירה, מרגישה אותי אפילו שאני לא שם.

היית שומעת עד כמה קשה לי, בכיתי המון בהתחלה, אבל את... הראית שאת חזקה, אפילו שלא היית.

בסוף השיחות שלנו היית מתבודדת ובוכה, בשביל שאף אחד לא יראה. בשביל שאני לא אדע.

רק לאחרונה סיפרת לי.

לא הבנתי את גודל המצוקה שלך, את הגעגועים.

תמכת בכל החלטה שלי, גם כשהיא לא מצאה חן בעינייך. נתת לי חופש החלטה ופעולה מלא, סמכת עלי בעיניים עצומות.

תראי לי עוד אמא שהבת שלה יכולה להתקשר אליה ולהתלהב:

"אמא!! עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי!!", ואת, בשיא הרצינות, הצעת לקנות לי פאקט.

ותראי לי עוד בת שתתקשר לאמא שלה ותגיד

 "אני שיכורה מהתחת עם האנגאובר רציני, ובקושי יכולה לעמוד ישר במקלחת כי תיכף אתעלף, מה אני עושה?".

ואת אף פעם לא כעסת. תמיד ידעת שאני אחראית, ושזה סתם בשביל הניסיון. ותמיד מפעילה שיכול דעת.

היה לך ברור שזה חד פעמי, וגם לי.

היה לך קשה להיות רחוקה ממני,

אבל אף פעם לא דרשת שאחזור- אפילו שמאוד רצית.

התעלית מעל הגחמות שלך, למעני.

זה לקח ממך הרבה כוחות.

ועכשיו, כשאת שבוע לא פה ואני לא יכולה להרים טלפון,

זה משגע אותי.

אגואיסטית שכמוני. מה כבר ביקשת? שבוע חופש?

רק עכשיו אני מבינה עד כמה היה לך קשה בלעדיי, אמא יקרה שלי.

את יודעת? בלעדי התמיכה שלך ושל אבא, לא הייתי שורדת פה.

אני אוהבת אתכם, בבקשה תחזרו בשלום.

תחזרו, אפתיע אתכם בסופ"ש עם נוכחותי בבית, אחבק אתכם, ואהיה  בסדר.

אפסיק להרגיש אבודה. אהיה שייכת.

רק עכשיו אני מבינה.

  ובאותו הקשר:

התאוריה שלי על געגוע אומרת ככה:

כל אדם מתגעגע, וזה מתבטא בשני מישורים:

- במישור בפנימי: מחשבות, רגשות, בכי, שחזור סיטואציות שחווינו יחד עם האדם שאליו מתגעגעים.

- במישור החיצוני: מדברים עם אחרים על הגעגוע. משתפים את האחר בכל החוויה הפנימית.

לפי דעתי המישור הפנימי מושפע מרמת הקירבה לאותו אדם. המודל מדגים געגועים לאדם קרוב:

בימים הראשונים הגעגוע הוא קשה ועמוק, עם הזמן יש ירידה ברמת הגעגוע, עד שישנם "פיקים" של הצפת זיכרונות ורגשות,

שבדרך כלל זה נובע בגלל משהו שמזכיר אותו. ריח, חפץ, מילה שמישהו זרק. הגעגוע הפנימי לא עובר לעולם.

אם מדובר באדם רחוק יותר, הגעגוע הולך ופוחת. וב"רחוק" הכוונה היא לא לרחוק מבחינה פיזית.

הגעגוע במישור החיצוני הולך ויורד עם הזמן.

בהתחלה מדברים הרבה על העניין, ולאט לאט מפסיקים, אפילו אם הגעגועים הם בלתי נסבלים.

הסיבה היא שלא רוצים לחפור יותר מידי על אותו נושא. כמה אפשר להקשיב למישהו שכל היום אומר שהוא מתגעגע?

זה שהוא מפסיק להגיד, לא אומר שהוא לא.

ובכל זאת, בימים שיש בהם "פיקים" חיצוניים של געגוע, ישנה הלגיטימציה להביע געגוע חיצוני,

למשל באזכרה [אם מדובר בגעגוע למת].

ישנם עוד מקרים כאלו, תחשבו לבד ..

תודה מיוחדת לKeyMan שסיפק את ההשראה לפיתוח התיאוריה והיה שותף פעיל בתהליך

עזבתי את הבית, היית בת 12. ילדה קטנה וחלשה, שנזנחה ע"י אחותה הבריאה היחידה.

נשארת בבית לבד, נאלצת לחיות בג'ונגל ריגשי יחד עם שתי אחיות חריגות. ועם הורים שלא תמיד קשובים לך, ולא בכוונה.

היית עדה להרבה משברים, ולא היה לך למי לפנות. כי הגב והמשענת שלך עזבה את הבית.

אני זוכרת שהיתה תקופה מאוד ארוכה שאפילו לא דיברת איתי בטלפון כי לא היית מסוגלת.

שלחת לי מסרים דרך ההורים.

הייתי מגיעה לסופי שבוע. בהתחלה כל שבוע, אחר כך פעם בשבועיים, ולבסוף פעם בחודש.

וכשהייתי באה, היית הכי שמחה בעולם. חשבת שנשב לראות סרטים, סתם לאכול יחד, סתם לשבת.

ואני.... הייתי עיוורת מידי בשביל לראות את הצורך הזה שלך.

יותר נכון לומר שראיתי אותו היטב, אבל הייתי כל כך מותשת נפשית, שהעדפתי פשוט לישון כל הזמן.

לישון ולראות טלויזיה. ניסית ליזום זמן איכות איתי. בדיעבד אני מבינה שנהגתי בטימטום ואנוכיות.

[אספר לך סוד:זה לא רק בגלל שהייתי עייפה, אלא גם כי פחדתי. פחדתי להתקרב אלייך, לא ידעתי איך].

הפכת לאדם סגור, שמבין שבמילא רצונותיו לא יתמלאו, אז בשביל מה בכלל לבקש?

כשמישהו הביע עניין במה שאת מרגישה, רוצה וחושבת- היה עליו לנחש, כי היית סגורה כמו בונקר, לא דיברת על דברים כאלו,

זה היה בגדר טאבו להגיד "אני רוצה", "אני כועסת", "אני עצובה".

שבוע שעבר סגרת 15. נשמה שלי, איך שהזמן עובר.

שלחתי לך חבילה בדואר. קופסה בצורת לב, בתחתית שמתי בתוך מעטפה מעוצבת משהו שרצית ממזמן,

כיסיתי הכל במלא מלא ממתקים מכל המינים, ומתחת למיכסה הלב השקוף הצמדתי ברכה שכתבתי במיוחד בשבילך.

זו היתה הפעם הראשונה שקיבלת חבילה בדואר.

זו היתה הפעם הראשונה שקיבלת ברכה לא סטנדרטית שכל מילה בה נבחרה בקפידה.

וזו היתה בפעם הראשונה שבה אמרת לי משהו שקשור ברגש- כתבת לי בSMS שכמעט בכית כשקראת את זה.

אחר כך הבנתי מאמא שאת מסרבת לאכול מהדברים עד שאבוא הביתה,

ושאת שומרת על הברכה מכל משמר ולא נותנת לאף אחד לקרוא.

נצבט לי הלב.

אתמול התקשרת אלי. התחלת מנושא חסר משמעות של "אני רוצה לעשות עגיל, איפה כדאי?",

ומהר מאוד זה גלש לשיחה כמו בין שתי חברות. כל כך התרגשתי, אחותי היקרה, אין לך מושג כמה.

אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שדיברנו ככה, וישארו לי אצבעות עודף.

אמרת לי דברים כל כך מרגשים.. התאפקתי לא לבכות.

רק עכשיו אני שמה לב שאת הופכת לאישה קטנה, ולא הייתי שם בשבילך כשהתהליך הזה קרה.

סיכמנו, בעקבות הצעה שלך, שתעשי את העגיל רק כשאחזור הביתה.

ששתינו נעשה הליקס, ואחר כך ניסע לעשות לי ראסטה [כי זכרת שרציתי], ואז נעשה "יום כיף".

ככה בדיוק אמרת, "יום כיף". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי דבר כזה ממך.

אחות יקרה, קופה קטנה שלי, מלאך/שטן קטן ושובב, אני אוהבת אותך.

מצטערת שלא הייתי שם כמו שהייתי יכולה להיות, מצטערת שתצטרכי לחכות עד 30.7 בשביל לראות אותי שוב,

אבל כשאחזור- זה יהיה לתמיד. לפחות עד שאסתדר בצבא ואתארגן עם עבודה למימון שכירת דירה [זה יקח לפחות שנה.....].

מבטיחה לנסות לפצות על הזמן האבוד,

מבטיחה להשקיע בך יותר זמן וללמוד מהטעויות שלי,

כי אני אוהבת אותך- אחותי היקרה.

ונצבט לי הלב.

אבל ארפא את הכל, עכשיו אני יודעת איך.