שיגיע לו עוד קריסמס אחד

בלי שיהיה מי שינשק אותי בחצות

ויתן חיבוק חם ואוהב.

אני משקיעה את כל זמני בפיתוח השכלה וקריירה,

וזוגיות נשארת דחוקה בפינה.

ואולי זו לא הסיבה. אולי זה כי נשארו בי דברים לא פתורים מהעבר, תסביכים שלי עם עצמי.

כנראה שאני הבנאדם היחיד ביקום שעד גיל 21 לא היה עם מישהו.

(זה פוסט שאני חייבת להקפיץ. נכון שלא איכפת לכם? )

ולעניין אחר:

ראיתם פעם קיפודים חמודים מתקלחים?

* קצת/ קצת הרבה יותר גדול ממני

* בעל שאיפות ואמביציה

* נהנה מבילויים שקטים

* אוהב לישון כפיות (לפחות עד שארדם, וזה קורה תוך שניה וחצי בדיוק..)

* לא איכפת לו מהסיפור המשפחתי שלי

יש מתנדבים חוץ מהחתול הזה?

בעיתון ידיעות אחרונות של יום שלישי האחרון היה תאור מגניב על אוכל קוריאני.

בגלל שאני יודעת שאתם קוראים עצלניים, עשיתי לכם את העבודה וחיפשתי סרטונים ביוטיוב.

הרעיון באכילת תמנון הוא כזה:

זרועות תמנון ימשיכו לזוז ולהידבק למשטחים אפילו שחתכו אותן, וכתוצאה מכך הן עשויות להידבק לגרון ולהוביל למוות,

אם זכרוני אינו מטעני- 5 אנשים מתים ככה בשנה.

הפתרון הוא לטבול את התמנון בשמן לפני כן.

אני מקפיצה את הפוסט כי מצאתי את הכתבה:

מאז שעזבתי את מעונות הסטודנטים בחודש יולי,

לא ראיתי אותו יותר.

חלמתי עליו בלילה,

ורק אז הבנתי שאני מתגעגעת.

לא ספציפית אליו, כמו שאני מתגעגעת לחיים שהיו לי שם.