רק רציתי אוויר, רק רציתי לחשוב.

לקחתי את האוטו של אמא ונסעתי בגפי לחוף.

בהיסח דעת התנגשות קלילה בכניסה לחניה עם טמבון של נהג מונית.

הוא נכנס להיסטריה כאילו סוף העולם, והצליח להוציא אותי משלוותי.

לאחר שעה מייגעת במחיצתו, הגעתי אל היעד המיוחל.

יותר נכון לטיילת לכיוון ארומה.אייס קפה היה בא כל כך טוב .              

לפתע צץ מאחוריי רוכב אופנוע שנסע לאט ובצמוד אלי והחל לפתח שיחה. 

What the fuck?  שאלתי את עצמי, ומצאתי את עצמי צועדת עימו על החול הקריר.

כשהוא החל  לחפור על כך ששרימפסים זה פויה, חייבים להאמין באלוהים בשביל לקבל חיים טובים, בושה איך שבנות מתלבשות בים )איך ציפית שיתלבשו בים?!?( ועוד שטויות אטומות בסגנון, חתכתי.

עכשיו,

אחרי ייסורים רבים, יושבת לי עם אייס קפה, חמץ עסיסי ושירים אהובים,

ופתאום כבר לא בא לי לחשוב..

מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כאדם שמרן שפועל  לפי קודים וציווים חברתיים.

ופתאום, ביום בהיר אחד לפני כשבוע וחצי, כשהבנתי שיש לי גידול במוח שצריך להוציאו-

הכל השתנה במחי אצבע.

התחלתי לעשות רק מה שטוב לי, גם אם  לעיתים במחיר של מבטים לא מאשרים או הערות מפורשות.

אתמול פרחתי כמו שלא קרה לי ממזמן, הפכתי לדמות משמעותית בקבוצה חדשה.כי סוף סוף הרשתי לעצמי להתבטא- ובכל הכוח.

במילים אחרות, זכיתי לטריגר להפוך את החיים שלי לטובים ומספקים יותר.  

אז  למה התגנבה למוחי המחשבה שזו לא באמת אני?

אני שומעת  אותה רק 3 שעות בדרך לטיול בצפון,  ואני לא יכולה יותר.

כמה בנאדם יכול להיות ממורמר ,מתוסכל, חרדתי ,בעל חרדת נטישה, חוזר על עצמו,  חסר רגישות לזולת, דיכאוני- וזו רק ההתחלה.

הלוואי והיא לא הייתה אחותי.

ושאלוהים יסלח לי.

אהה , רגע. אני לא מאמינה באלוהים.

הלוואי והיא לא היתה אחותי.

מחבלת בכל דבר טוב בלי להיות מודעת לכך.

לא אתן לה להרוס לי את החופשה

הכל התחיל כשאחותי ואני צחקנו על זרים בטלפון עם קול פרחי.

אחר כך דיברנו ביננו ככה,וזה המשיך למערכונים מאולתרים שעשינו למשפחה.

היום, בלי לשים לב, דיברתי ככה עם מוכרים.

ואפילו קניתי כיסוי וורוד לטלפון! אני! וורוד!

בקיצור...... פרחה נכנסה בי חזק.

אין לי עוד מילים

ואין לי עוד מחשבות,

בכל אופן לא מחשבות מודעות.

 שלב ההלם-עבר.

הכעס-גם.

השלב של ההומור המופרע, ציני ושחור כדרך לעכל- כנ"ל.

ועכשיו..

 אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

בוהה בחלל החדר. מנסה לישון כי בלילות לא מצליחה.

מנסה להקים את עצמי מה ספה ולצאת, לנשום אוויר,

אבל אין לי כוחות.

עכשיו אני באמת מעכלת.

 כי אחרי החג, בתאריך שאינו ידוע,

יוציאו לי גידול מהמוח.

 בדיוק היום בשבוע שעבר הייתי בטוחה שאני יוצאת לקורס קצינים בעוד חודש, הגשתי מכתב התפטרות מהעבודה.

ופתאום, ביום בהיר אחד, כל חיי התהפכו. אין קורס קצינים,לפחות לא עכשיו, מנוטרלת מהצבא ומהעבודה האזרחית שלי,

וממקום של גוף מטפל הפכתי להיות מטופלת.

אני לא מעשנת, לא שותה,לא לוקחת סמים (ואל תבינו אותי לא נכון- אין לי בעיה עם מי שכן) אדם שמכבד אחרים, ובכללי אדם טוב,

וזו התמורה שלי?

מתחילה להרהר וחשוב מחדש על איך אני תופסת את האנושות בכלל ואת החיים שלי בפרט,

והמסקנה היא....

צריך להפוך לעוכרת ישראל. ביום הבשורה אכלתי שרימפס. היה טעים. מאוד.

אעשה אפילו פרסומת גלויה ואספר שאכלתי באספרסו בר בגן העיר בראשון לציון.

 ועשיתי עוד דברים שסביר להניח שאחרת לא הייתי עושה .

לפחות יצאו מזה דברים טובים

מתים לעשות משהו שאי אפשר לעשות אותו?

יותר נכון- אפשר לעשות, אבל זה מסובך?

מקבלת טלפון מחובשת שהיא גם חברה "רופאת היחידה מחפשת אותך דחוף".

לפני שהספקתי להבין למה, שומעת קריאות מבוהלות מקצה המסדרון:"איפה יושבת קרן אור??? איפה היא??? מישהו מוכן להראות לי????".

רופאת היחידה בכבודה ובעצמה מתייצבת אצלי במשרד, מחווירה כפנים כגופה.

התקשרו אליה ממכון הMRI בבית החולים, בהיסטריה מטורפת, וביקשו להפנות אותי בדחיפות למיון תל השומר.

ממצא חריג.

לא סיפרו לה על מהותו, אך הכינו אותי לכך שאתאשפז לצורך ניתוח מוח דחוף.

כל הדרך אני חושבת כמו מישהו שלא מעשן ומגלה שיש לו סרטן ריאות- למה זה מגיע לי?

אני אדם טוב. מתייחסת יפה לאנשים, מכבדת את כולם, תורמת לאנושות.

אם עושים הכל טוב ומקבלים סטירה מהחיים, אולי זה לא שווה את זה.

אולי צריך להתפרע. לפחות להינות קצת.

היא נתנה לי את המספר טלפון האישי (!!) שלה בשביל שאעדכן.

רופאי יחידה לא עושים את זה. אלא אם המצב באמת באמת באמת...אין לי מילה מספיק מלחיצה.

לחץ הדם שלי בקבלה למיון היה 160/100.

מרוב  הפחד.

החארות האלו ממכון הדימות הפילו לי ת'לב סתם.

הם לא ידעו שזה מצב ידוע ושהגעתי אליהם רק לצורך מעקב.

ואני כבר חשבתי שהיה שינוי קריטי מלפני חצי שנה.

מה שבטוח זה שברגעים כאלו אתה מבין מי האנשים שלך, על מי אתה יכול לסמוך שיעמוד מאחורייך כשאתה הכי צריך.

בשביל לאתר את רופאת היחידה שלי הם עשו שמיניות באוויר ועברו דרך כל מיני אנשים, חלקם מכירים אותי.

התפלאתי לטובה.

התחלתי לדמיין את עצמי עם קרחת.  נראה לי שדווקא יתאים לי

אי אפשר להעביר כאן את כמות החומר העצומה שנמצאת בחוברות!

כואב לי הראש רק מלדפדף........

חודש ללמוד.

ולהכנס לכושר אחושרמוטה.

הלחיצו אותי ממש בכנס טרום ההכנה, ולא רק בגלל שני הנ"ל..

עוברת תקופה של שינויים רבים בכל תחומי החיים.

אם חשבתי שאי אפשר לעצב ולגבש יותר את האישיות שלי,

אני לומדת על עצמי ועל אנשים בכלל יותר ויותר דברים מיום ליום.

מתבוננת על עצמי מהצד, וחשה סיפוק וגאווה עצומים מהדרך הארוכה שעברתי בזמן כה קצר.

מצפה בקוצר רוח לדרך שעוד יש לי לעבור.

אוהבת לכתוב כאן ברמזים את הדברים האלו,

ולקרוא אחרי חודש/חצי שנה/שנה ואפילו יותר.

להזכר בדברים שהמודע הדחיק מזמן, ולהעלות חצי חיוך. ואפילו חיוך מלא חושף שיניים.

כי נזכרים בכל הדברים שעברנו -

ורואים שזה הפך אותנו לאנשים חזקים יותר, טובים יותר, אנושיים יותר.

אני מקבלת בברכה כל חוויה וכל התנסות שהיתה, 

וכל מה שעוד יקרה בהמשך. למרות הקושי.

מתקדמת עם הלקחים שהפקתי מכל שיעור של החיים,

ובוחרת להשאיר מאחור את כל המשקעים המיותרים שמסכנים אותי בהישאבות אחורה