לפני שנפרדנו סיכמנו שימשיך לקרוא אצלי בבלוג במטרה להתעדכן על הניתוח, כי הוא מאוד דאג.

 בגלל שהחלטתי לשנות כתובת, שלחתי לו אתמול הודעה.

 כתבתי שיש לי היום בדיקה, ושאלתי אם יהיה מעוניין לקבל עדכון אחרי הניתוח.

 הוא ראה את ההודעה בצהריים, ולא ענה.

אני מרגישה כל כך מטומטמת
ופגועה.
הוא מתעלם ממני, ואני אוחזת בגעגועים לזכרון שיכול להיות שהוא בכלל שקרי.
מה קרה לדברים שאמר על כבוד מינימאלי למי שעומד מולנו? עאלק כבוד.
התעלמות זה הדבר הכי מגעיל שאפשר לעשות.
התחלתי לפקפק בהכל.

מרגישה כל כך מטומטמת.
ופגועה

מזדהה עכשיו עם רוב השיר:

ולמי שמעדיף גרסה אקוסטית:

מחר צפויה להיות התקדמות עם הניתוח שאני צריכה לעבור:

פגישה עם מומחה שיגיד מה השלב הבא.

ואני לא מצליחה לישון.

גם כי הפחדים מתחילים לחזור, וגם כי אני כל כך רוצה אותו איתי.

שילווה אותי בתהליך.

אבל  הוא לא.

וכל יום מחדש אני עוצרת את עצמי מלכתוב לו שהוא מקסים,

ושאני מתגעגעת

כי בתקופה האחרונה הבלוג מילא נתח חשוב בחיי.

אך עם זאת אין לי על מה.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מרגישה בשליטה מלאה על חיי.

אין לי  מה לפרוק.

ולא, לא היה לו חלק בתובנה.

אמר יותר מפעם אחת שמעולם לא אמר למישהי  כל כך מהר שהוא אוהב אותה.

והוא הודה ברגש הזה רק כשהיה בטוח שלא יראה אותי יותר.

סיפר שלא רצה מישהי כמו שרוצה אותי. ותמיד קרא לי " מושלמת שלי".

כשפירגנתי על דברים, אמר שאני מוציאה ממנו אותם.

 התלהבתי. שמחתי.

ומסתבר שזו בדיוק היתה הבעיה- "הוצאתי" ממנו. הוא לא היה רגיל.

הוא פחד.פחד להרגיש משהו שונה.

 עכשיו יהיה לי יותר קל לשחרר

התעללות נפשית וסוג של התעללות מינית.

שנים של התרחקות מאנשים, הסתגרות, בריחה, חרדות, ייאוש וחוסר אונים.

כפועל יוצא מכך לא הרשתי לעצמי להכנס לזוגיות, למרות שעשרות ניסו.

בשניה שמישהו רק העז לנסות לפרוץ את החומה הרוחנית או הגופנית,מצא את עצמו מחוץ למשחק.

השקעתי את כל כולי בלימודים, עבודה, צבא ומשפחה. אפילו לא בחברים.

עד שקלטתי שככה זה לא חיים- והלכתי לטיפול. ארוך.

כשהגיע הרגע נרשמתי לאתר הכרויות.  בעצם כמה. ודייטים.

התחלתי לצאת עם מישהו.שגם קורא אצלי בערך נצח.

יודע איך אני חושבת, איך אני פועלת. מה יותר טוב מדייט ראשון שבו השאלה "אז.. ספרי לי קצת על עצמך" לא עולה.

רק הוא הכיר אותי, אבל הרגשתי שגם איכשהו אני הכרתי אותו.

היה פשוט חלומי.

בדרך חזרה הביתה אמרתי "רק שיהיה לך ברור שלא תקבל הודעת דחייה" (בדיחה פרטית).

# שקט דממה #

ואז פילחה את המתח כמו בסכין קצבים השאלה "עד כמה עניין בעישון מפריע לך?".

מאוד. רק הריח עושה לי מיגרנות. אמרתי לו מההתחלה....

הסכמנו שלא צריך להמשיך. מחקתי את מספר הטלפון שלו.

כעבור זמן מה צץ העניין עם הניתוח שאני צריכה לעבור, וכל החרדה, המתח וחוסר השינה.

הוא רק רצה שאשן. אז לקח אותי אליו וחיבק אותי כל הלילה. ונישק אותי מלא.

כל כך כיף לחבק אותו. לדבר איתו.

לא נוח לי עם שתיקות. אבל השתיקות שהיו שם.. היו אחרות.

יכולתי לתת לו להמשיך לבהות בי שעות ולחייך.

אין עוד בנאדם שאני מכירה שהייתי מרגישה מספיק בנוח לישון אצלו בפעם השניה שאנחנו נפגשים.

וכשאני יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה, שלא נוכל להיות בקשר בגלל הסיגריות המזדיינות האלו.

הסכמנו שלא צריך להמשיך. שיניתי כתובת בלוג ומחקתי את מספר הטלפון שלו.

 אבל זה לא נגמר, חזרנו לקשר.

הוא באמת ראה אותי. ואהב כל מה שראה. העריך והעריץ. ורצה רק להיות שם בשבילי.

או כפי שאמר "להכניס זוגיות שלמה לערב אחד".

הוא הרגיש אותי, הבין אותי, כיבד אותי, רצה אותי. את כל מה שאני.

וזה היה הדדי. לפחות כך אני רוצה לחשוב. שהרגשתי והבנתי אותו. כל השאר בוודאות היה.

רצינו יותר מלישון ביחד. אני רציתי יותר מלישון ביחד.

וזה מה שהיה בפעם השלישית. השלישית והאחרונה.

לפני כמה ימים שיניתי כתובת בלוג, שוב (כי הוא עלה למומלצים  ולכן חזר לקרוא אצלי), ומחקתי את מספר הטלפון. שוב.

 כל חיי הייתי בייצית, מחכה למישהו שיפרה אותה. אבל ה"מישהו" הנכון.

הטיפול הפך אותי בשלה, בשלה לאותו מישהו. בשלה לזוגיות.

הרבה ניסו- לפניו, במקביל אליו וגם אחריו.

אבל רק הוא הצליח, ובלי להתאמץ במיוחד.

היה שם חיבור אטומי.

כמו שהחיבור היה חזק, כך גם הפרידה. היא קשה לי מאוד, אפילו שנפגשנו רק 3 פעמים.

שאל אותי איך יוכל לעזור לי לשחרר אותו.אמרתי שאין איך, ושאני גם לא רוצה לשחרר.

אבל עכשיו יש איך, ואני צריכה לשחרר.

חשבתי שאם אכתוב לעצמי בשמו זה יעזור, אבל לא.

שלחתי לו אתמול מייל, ביקשתי שיכתוב לי גם דברי הספד. אפילו משפט.

כמו שכתבתי לו לפני שניתקנו קשר. כי זה יעזור לי להמשיך הלאה.

והוא התעלם.

Fuck It.

מחר אני נוסעת. לא יודעת איך אחזור. מקווה שבלעדייך.

כי אתה לא יכול פשוט ללכת ולא לעזור לי לשחרר אותך.

אתה לא יכול סתם ככה לעזוב, ואז להתעלם ממני. להתעלם מכל מה שהיה.

לא ביקשתי לחזור לקשר. רק רציתי להשתחרר ממך. רק רציתי שתכתוב לי משפט.

מחר אני נוסעת. לא יודעת איך אחזור. מקווה שבלעדייך.

כי אתה לא יכול פשוט ללכת ולא לעזור לי לשחרר אותך.

 אז Fuck It, אעשה את זה לבד.

ובגלל שאתה לא האדם המתאים, אעבור הפלה נפשית.

עריכה

מטומטמת.

שלחת לכתובת מייל לא נכונה.

ביקשתי שיכתוב לי משהו. זה לא הלך. 

שלחתי לו את המכתב שכתבתי עבורו והתגובה שנכתבה כביכול בשמו, ולא קיבלתי מייל חזרה. זה מפריע לי. אבל הגדולה שאהיה חייבת להתאמן עליה- זה לשחרר אהבות שלי, ושאלות שלא קיבלו מענה.

חוויות משמעותיות עבורי דורשות עיכול ושחרור במספר פוסטים, כנ"ל אתה.

אז אכתוב ואוציא את הכל, יש דברים שאולי יחזרו על עצמם מפעמים קודמות.

וזהו. לא כותבת על זה יותר, לא מדברת על זה יותר.     

מה שהייתי חושבת שתגיד. או רוצה שתגיד. או בעצם גם וגם:

בדומה לפוסט הקודם בנושא,  

אינך צריך להגיב. זהו פוסט פריקה. הכתיבה משחררת.

זו השאלה ששאלתי את עצמי ביום שני.

אסע לתל אביב? לא.. כבר חרשתי עליה.

סינמה סיטי? נמאס.

 אולי....... אשחזר מה שעשיתי פעם!! (קישור-פוסט עמוק),

אסע לחיפה, אשן בבית החייל ואטייל!!

אבל רגע... אני כבר מכירה את חיפה.

אולי כדאי עיר אחרת?

הו! נהריה!! תמיד רציתי!
                     #מחפשת בתי מלון. שניה לפני ביצוע הזמנה, מראה לאמא בהתלהבות איפה אשן#

"ותבזבזי 500 ש"ח על לילה אחד? זה מאוד יקר, במיוחד כשמדובר בדקה ה90.

במחיר הזה, למשל, את יכולה להיות באילת 2 לילות כולל טיסה".

 אז בודקת דילים לאילת, אבל לא היה כלום רק ללילה אחד, ולא יכולתי להשאר שני לילות.

לכן וויתרתי על הכל ונשארתי בבית.

סתם, לא.

9/4 יום I

מתעוררת השקם בבוקר ואורזת תיק מינימאלי. אפילו לא תיק- שקית צד.

לא יודעת איפה אהיה, לא תכננתי איך להעביר את הזמן.

הכלל היחיד: לעשות רק מה שעושה לי טוב.

בדרך לרכבת מפזמת שיר בלהט, רוצה לשמוע אותו, וקולטת ששכחתי אוזניות בבית.

  פאק!

נקנה אחרות? לא. מטרת המסע היא לעשות דברים אחרת מאיך שבדרך כלל עושה. מה גם שמוזיקה מטשטשת את הרגשות שאני מפחדת מהם.            

 רוצה באמת להתחבר לעצמי, עם כל המשתמע מכך.

אוכלת צהריים בבית החייל ונוסעת לראות סרט. יש לי עוד זמן.

מה יותר טוב מלאכול בינתיים יוגורט בRe:bar?

השילוב הקבוע שלי זה גרנולה, פולי קקאו, זרעי פשתן (תלעסו טוב), הרבה הרבה נוגט ומעל כל זה סירופ מנגו (או שזה היה פסיפלורה?..).

השלב הבא זה לשחרר את הנפש- מדיטציה.

אבל מה, אסתגר בחדר ואקשיב להנחיות הרפיה שהורדתי פעם באינטרנט?

ארדם תוך שניות, זה לא יעיל. צריכה גם להזיז את עצמי, לראות אנשים.

רגע רגע רגע.... יש את ההיא, זו שהלכתי אליה כמה פעמים לסדנאות וגם טסתי איתה לרומניה.

# מחייגת#

כעבור זמן לא רב מוצאת את עצמי מניעה כל איבר בגוף, ומשחררת גם את הגרון העצור שאגר וכלא הרבה בתוכו. 

כעבור שעה ורבע:

שלמות.

שלווה

נחת.

בלילה ישנתי כל כך טוב, עד שחלמתי שהנשמה שלי עשתה סיבוב בין החדרים עם האחראי משמרת.

כשהיא הגיעה לחדר שלי, פתחה את הדלת ואמרה בחום לאחמ"ש "זו אני. ישנה מאוד חזק עד שכלום לא יעיר אותה".

וכיסתה אותי.

 10/4 יום II

מכוונת שעון מעורר לשעה 9:00, אך מתעוררת 3 שעות קודם לכן.

לא נרדמת שוב, אבל גם לא רוצה לקום.

המגע הנעים של השמיכה והכריות המחבקות שאבו אותי להשאר עוד ולהתפנק.

כעבור שעה קלה יורדת לאכול ארוחת בוקר, והפלא וופלא- אחריה חוזרת לישון!!

אתמול שיחררתי את הנפש והרוח, היום רוצה לשחרר את הגוף.

הזמנתי עיסוי רקמות עמוק בספא. ידעתי שאני תפוסה, אבל לא חשבתי שעד כדי כך.....

 הוא פשוט פירק אותי, בדיוק כמו שרציתי!
קיוויתי שאם אעשה לו קצת עיניים ואזרוק כמה מילים טובות, הוא יתגמש מעבר ל50 דקות שלי ויפנק קצת מעבר,

לא הלך.

ובכל זאת- יצאתי משם שיכורה, ולא מיין.

  בא לי לראות עוד סרט בקולנוע, הפעם בVIP.

זה יכסה לי את היום.

 (בסוף לא התכסה לי כל היום... רק 20:00. לא בא לי לחשוב מה לעשות עוד, ודי התמכרתי לאווירת הקולנוע. אז..אמ... אתמסר לה עד הסוף!)

11/4 יום III

נוסעת  לעיר אחרת בצפון, ומצאתי אוצר בלום:

אין לכם מושג כמה אני מחפשת את זה במרכז!!ופשוט אין!!

הפסיקו להביא, החארות.

מסתובבת לי קצת, ואז..  לפתע פתאום, בשיא הספונטנית  והקלילות, זוכה להכיר את נ*גה.

נחשפו בפניי סודותיהם של פנגוונים ושפני סלע. אבל מה שיותר מעניין זה סודות אחרים (חיוך שובב).

מודה לך שוב על יום נפלא!!!!

רק את זה אספר לכם.

מעבר לכך, כל מה שקרה ונאמר בצפון- נשאר בצפון

ולבסוף חוזרת הביתה.

אומנם כבר עשיתי דבר דומה בחיפה בעבר ולכן חששתי שהפעם אשתעמם, אבל במסע הנוכחי ראיתי את העיר ואת עצמי מזווית שונה לחלוטין. 
אם לסכם את החוויה הזו בשתי מילים:

אורגזמה ספיריטואלית.

אפילו התחלתי.

אבל אז קיבלתי טלפון מהמנתח, ולפתע השתנו סדרי העדיפויות שלי.

ממצב שבו הייתי בטוחה שתוך שבועיים זה מאחוריי, המסר משתנה:

הMRI הפונקציונלי נראה תקין, אבל רוצים לוודא שלא מעורבים מוקדים אפילפטיים, ולבדוק נחיצות של בדיקת זכרון MEG.

אז תהיה לי פגישה עם סגן בכיר למנהל המחלקה הנוירוכירגית שמתמחה באפילפסיה בתאריך

21/4!!!!!!!!!

21/4!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היום אנחנו רק בשמיני לחודש.

אני מתוסכלת מכך שהעניין נסחב.

אני כועסת בגלל שכל החיים שלי נעצרו.

אני מוטרדת מהמחשבה שזה לא יסתיים ב21 לחודש, וידרשו ממני עוד הליכים.

אני מוטרדת ממה ששמעתי בין השורות: שאולי בסוף לא יסכימו לנתח.

אני פוחדת שאם ינתחו, זה לא יעבור בשלום.

אני רוצה שזה יהיה כבר מאחוריי.

אני עצובה שהלכת כשאני הכי צריכה אותך.

אבל יודעת שאם יכולת, היית נשאר.

אני זקוקה לוודאות.

אני מחפשת עוד מוקדי תמיכה.

אני צריכה להגיע לפגישה הזו ולניתוח (?) כשאני במצב הנפשי והפיזי הכי טוב שאני יכולה.

אני מטפלת בעצמי נפשית ורוחנית, ואת הזמן שיש עד לבדיקה הזו אנצל גם לחיזוק הפיזי.

לאורח חיים בריא יותר מבחינת תזונה ופעילות גופנית.

אני נבוכה מכך שעקב ההתעסקות הזו שכחתי שיש צפירה.

אני מצטערת שבמקום לחשוב על ניצולי השואה ולהזכר בגטאות, מפנה מקום לדברים אחרים.

עם זאת, לא שוכחת.

קיבלתי ימי מחלה מהצבא, וקפצתי למחלקה שאני עובדת בה בבית החולים במסגרת פרטית אזרחית למסור אותם ולהגיד שלום לצוות.

מכיוון שאני עובדת רק בסופי שבוע והמטופלים הם מבוגרים קבועים,

השאלה  הקבועה שלי שנשאלת בתור בדיחה גרידא היא "מי נפטר בינתיים?".

השבוע נפטרו שלוש דיירות, אחת מהן היא אישה מדהימה וייחודית בגדולתה.

איך מזהים זאת?

למרות שדעתה נטרפה עליה ופילסה מקום לדמנציה, האישה היקרה שמרה על צלם אנוש ונותרה חייכנית, חמה, אנושית ואוהבת.

מרגיעה את שכנתה לשולחן כשזו כועסת או עצובה, פונה לצוות בצורה מכבדת, ועושה  בכוחות עצמה מה שיכולה כל עוד יכלה.

היה לי הכבוד והעונג לסעוד אותה.

היא שידרה אנרגיה אחרת.

נשפכה ממנה מדהימות בלתי ניתנת לתיאור.

אני יכולה להשבע שבלי השיטיון היו נוטפים ממנה דברי חוכמה ופילוסופיה והופכים אותנו לאנשים טובים יותר במקום בריא יותר.

במהלך השנה  וחצי שאני עובדת במחלקה נפטרו מספר אנשים.

אבל כששמעתי היום על מותה של אישה מיוחדת זו... משהו מת גם בתוכי