ביקשתי פעם אחת, וכנראה שזה לא מספיק.

תבינו שהמשקל זה נושא רגיש אצלי. נכון שבגדול אני אוהבת את איך שאני ניראת,

אבל בכל פעם שאתם פוגשים אותי ברחוב ואומרים "פששששש, איך רזית!!", זה רק דורך לי על היבלות,

מפזר עליהן מלא מלח ושורף אותן. אני עדיין לא יורדת במשקל.

וגם אם כן- אל תעירו לי.

אני יודעת טוב מאוד מתי משקלי משתנה, לטובה או לרעה,  ולא זכור לי שמיניתי לעצמי שומרי גוף [על משקל "שומרי ראש"].

אז סטודנטית X היקרה, אל תיקחי אותי הצידה ותגידי לי "כבר הרבה זמן אני רוצה להגיד לך שרזית המווון!!".

מחלק העיתונים, השכנה שגרה ממול, הירקן הקבוע שלי וכל האנשים האחרים- די.

כי באותו רגע שאתם מדברים איתי, אני רק חושבת ביני לבין עצמי :

"איילה, תנשמי עמוק. תירגעי, תחייכי. יש להם כוונות טובות, אל תצאי עליהם".

השוני היחיד שביצעתי בחודשים האחרונים הוא שאני מתלבשת ביותר טוב טעם, עם בגדים מחמיאים לגוף.

בבקשה תפסיקו.

הגוף שלי הוא מחוץ לעניינכם, למרות שכיף לכם להסתכל עליו.

אם בשביל שזה יקרה אני צריכה להפיץ שלטים,

זה מה שאעשה. מוזמנים גם:

כי, נשים יקרות, בגלל שכל הזמן מעירים לנו, אפילו שלא מתוך כוונה רעה,

אנחנו מתעסקות באופן אובססיבי בגוף שלנו ובכמה שאנחנו אוכלות.

אני לא מוכנה ליפול בפח הזה, לא מתכוונת לשנוא את עצמי בגלל שהגוף שלי לא תואם לנורמות סביבתיות.

אני אוהבת את עצמי, למרות עודף המשקל, ואוהב את עצמי יותר אם ארזה קצת,

אך ורק בגלל רצון עצמי- ולא בגלל אף אחד אחר.

קוראים חדשים- הפוסט מתייחס לרצון שלי להגיע לשלמות אישית ולהרגיש אדם שלם.

לקריאת הפוסטים הקודמים בעניין:

חלק א

חלק ב

היפרבולה זהו מונח מעולם המתמטיקה המתייחס לפרבולה שלעולם לא נוגעת בצירים ולא חותכת אותם:

היא שואפת לתחושת שלמות, כל פעם מתקרבת טיפה, אבל לא מגיעה לעולם,

כי תמיד יש נקודה יותר קטנה להשלים.

עצם השלמות שלי היא הבנת הנקודה שאף פעם לא אהיה שלמה.

אני היפרבולה.

גאה!

אישה א': "איילה, את מנקה שערות בידיים?"

אני [איילה]: "לא"

אישה א: "נראה שאת עושה, אין לך כלום למעלה"

אני:"לנשים בדר"כ אין למעלה...."

אישה א: "אני רוצה לעשות, יש לי מלא!"

אישה ב: "מה את מדברת? אין לך כלום, גם לאיילה אין. תראי כמה לי יש!!".

ועוד שיחה שיכולה להיות רק אצל נשים:

"תראי כמה פצעים יש לי בפנים!"

"מה את מדברת?? אין לך כלום! תראי כמה לי יש!"

"לא, את!"

"לא, את!"

איזו שיחה עמוקה

ובזמנכם החופשי:

סרט ממש מצחיק לצפייה ישירה: לאלף את אבא

אף פעם אל תפעלו בלהט הרגע ומתוך סערת רגשות.

גם אם מישהו מפיץ עליכם שקרים מלוכלכים,

גם אם שמכם הטוב עומד על הפרק.

אל תנסו יותר מידי להוכיח שהדברים לא נכונים,

ואל תתחננו שיאמינו לכם-

זה רק משפיל את עצמכם מול הצד השני.

הוא לא מאמין- לא צריך.

לי היה מאוד קשה לעשות את זה, כי אני מעניקה חשיבות עליונה לערך כבוד האדם, וכמובן כשמדובר בכבוד שלי.

כשהפנמתי את מה שכתבתי לכם פה, ברחתי מאותו אחד לחלוטין וניתקתי את הקשר המינימלי שהיה לי איתו.

אולי הוא חושב שעצם הבריחה שלי מראה שהוא צודק,אבל לא איכפת לי.

אני יודעת את האמת, וזה מה שחשוב.

ולשיעור אחר שלמדתי בחינם ותקבלו בחינם:

עליתי על אופי מערכת היחסים בין שתי חברות, כאשר אחת יפה יותר והשניה יפה פחות.

היפה יותר רוצה למשוך תשומת לב, אז היא נועלת עקבים ממש דקים וגבוהים.

היא בקושי יכולה ללכת. מה הפתרון?

היא נתמכת פיזית בחברה הפחות יפה.

ובמילים אחרות: האישה על העקבים הופכת לאדם דמוי-סיעודי, הרי עוזרים לה ללכת....

אין כמו קרוקס.

הזיוף.

עם החורים.

[למה לסבול כשיש חלופה כל כך נוחה?]

יש לי בקשה אישית לכל הנוסעים בתחבורה ציבורית

אני עושה נסיעות ארוכות של כמה שעות. אוהבת לשבת צמוד לחלון, להתהפנט על הנוף ולשמוע שירים.

ממש לא בא לי לשמוע שיחות טלפון שלכם שנמשכות נצח, או שיחות שאתם עושים עם נוסעים אחרים.

לא מעוניינת לשמוע חפירה שלא מתוך בחירה שלי.

אני אוהבת להסתכל החוצה, לא לשמוע אף אחד, להכנס לבועה רק שלי, לתת למחשבות לעוף, ולהרדם בלי לשים לב.

בתחבורה ציבורית אני ישנה כמו מלאך, אל תיקחו את זה ממני. בבקשה.

באחד הקורסים שאני לומדת דיברו איתנו על גילגול נשמות עם דגש על הדת הדרוזית.

זה כל כך עניין אותי, ואין מצב שאמנע מכם מידע שכזה!

אז ככה..

לפי הדת הדרוזית, נפש האדם היא חלק מה'. היישות של ה' לא יכולה להעלם, ולכן גם נפש האדם לא-

לא קיים מצב שבו נפש "מתה", או שהיא "תלויה בשמים".

מה שחשוב בקיום זו הנשמה ולא הגוף- לגוף אין חשיבות. הוא סך הכל בגדיו של הנפש.

ולכן, כאשר מישהו נפטר, לא כותבים פרטים מזהים על המצבה.

קוברים בתוך ארון מעץ הכי פשוט, ואפילו לא חוזרים לבקר את המת.

בגלל שלגוף אין חשיבות, אנשים שמחצינים יותר מידי את האבל שלהם, זוכים ליחס מלגלג וסלידה מחברי הקהילה.

האמונה כי המוות אינו סופי, עוזרת בתהליך ההתמודדות וההשלמה עם המוות:

לא נתקעים בשלב של כעס ודיכאון, אלא חווים אותם בתקופת זמן מינימלית, וממשיכים הלאה.

מבינים שכמו שהם "השאילו" את הנשמה הזו, הגיע הזמן להעביר אותה הלאה שגם אחרים יהנו.

לפי הדת הדרוזית נשמה יכולה להכנס רק לדרוזי, ולא לאף דת אחרת או בעל חיים,  ובכך יש שמירת טוהר הדת.

[אבל כן יכול להיות שינוי מגבר לאישה ולהיפך.

ידעתם שבתחילת החיים העובריים כולנו נשים, אלא אם כן האמא ההרה מפרישה יותר טסטוסטרון מסיבה שלא ידועה לי,

 ורק אז, בערך בשבוע 6, איבר המין משתנה לגברי? לכן, גברים יקרים, אל תחששו להביע את "הצד הנשי" שלכם. הוא טמון בכולנו!]

אותה נשמה תיכנס פעם כעני, פעם כעשיר ובכל מיני מצבים אחרים,

כשהמטרה הסופית היא לבחון את האדם מכל מיני זוויות במטרה להגיע ל"צדק אלוהי".

מדובר ביום המקביל ל"יום הדין" ביהדות, ובו ה' שופט האם האדם טוב או רע.

אדם טוב יחשף לידע האלוהי [למשל, אם לוקח לו 15 דקות לקרוא מאמר באנגלית, עכשיו הוא יקרא 10,000 בשניה],

ואדם רע יתפלש בחיי חסרי תכליט ותועלת, וזהו הגיהנום.

נשאלת שאלה חשובה ביותר:

אם נשמה לא "מתה" ולא "נוצרת", אלא נשמות מתגלגלות, אמור תמיד להיות אותו מספר אנשים בעולם.

זה לא מסביר:

1. איך לפי התנ"ך האנושות החלה רק משני אנשים, אדם וחווה.

2. איך יש גידול אוכלוסין

[בעצם אפשר לשלב את שתי השאלות]

לפי הדרוזים, בכל דור יש 5 נביאים, לכל נביא יש צבע. מכאן נובע סמל הדת:

המרצה פישט עבורנו את העניינים עם הקבלה לעולם הבניה-

הוא תאר איך  ה' יוצר נשמה, ע"י הסבר איך מרעיון מופשט מגיעים לבניין. 

אין קשר ואין מגעים בין הנביא הראשון לאלוהים, זהו תחום שאי אפשר לעבור.

ועכשיו להקבלה עם בנייה:

מרעיון מופשט יש מעבר הדרגתי לשלב היישומי, כאשר השרטוט הוא משהו באמצע, בין חומרי ללא חומרי.

השרטוט מקביל לנפש האדם.

כמו שאפשר משרטוט אחד לבנות בית אחד או 100 בתים,

ככה נפש אחת יכולה להתגלגל בתוך אדם אחד, אך היא יכולה גם לבוא בו זמנית לכמה אנשים, ולא מדובר בשכפול האדם.

זה מסביר את גידול האוכלוסיה.

ובקשר לאדם וחווה,

ההשערה היא שהיו קיימים עוד אנשים, אבל לא דיברו עליהם.

באופן אישי אני לא מאמינה בגילגול נשמות.

דעתי היא שכשהאדם מת, הוא מת. זה הסוף.

ובכל זאת, מאוד מרתק אותי לשמוע דברים כאלו ועל החיים שאחרי המוות....

זה נושא מאוווווווווווווד מעניין