הוא שונא הודעות, אבל את השיחה הזו לא היה מסוגל לעשות בטלפון, אז ככה זה הלך:
"מצטער שזה יוצא ככה ובהודעות, את ממש מתוקה, אבל זה לא ילך ביננו.
ואולי יותר נוח לי לכתוב את זה מאשר לדבר. מצטער."
"אוקיי. אשמח אם תוכל לכתוב לי למה"
"מגיע לך שאפרט, אבל מעדיף בכלליות שלא. בגדול אני מוצא המון הבדלים בינינו, את ואני בהפרשי גיל גדולים, את מעולם אחר ואני גם כן. ועוד.. צר לי"
"זה בסדר.
יש דברים שאני יכולה לשפר להבא?"
"מגיע לך הטוב ביותר. לא לא, את מאמי כפי שאת. זה עניין של חיבור, או שיש או שלא. ואני לא רוצה לפגוע בך או לשחק חלילה".
"ופה לא היה?"
"אין לך מה להשתנות. היה חיבור, אבל יש דברים מעבר. היו לי שבועיים מעולים, שמחתי להכיר, מוקיר כל רגע איתך שלא תטעי.
ניסיתי. הגעתי להחלטות עם עצמי. כל אחד מגיע להחלטות."
"כמו שאמרת לי אז, אני מכבדת אותך ולכן אלך.ולא תשמע ממני שוב.
אבל אני לא מצליחה להבין, כי כשהייתי אצלך אמרת דברים אחרים, הרגשתי דברים אחרים"
(....)
עוד קצת בלה בלה, וזה נגמר בכך שמחקתי אותו מהפייס ומהטלפון.
קשה להסביר מה אני מרגישה עכשיו, כי זה מעורבב.
יש עצב, תסכול, אכזבה, בלבול, ייאוש ונטישה.
החצי נחמה זה שאחרי הבחור הקודם שלי דאגתי לא להקשר מאוד, וזה מה שישמור עלי הפעם מנפילה.
ועדיין, יהיה לי חסר בלי ההודעות בכל בוקר וערב, שיחות הטלפון והפגישות.
ראיתי אותנו מתגברים על כל קושי, כי הוא שיתף אותי. ועודדתי אותו בעניין- זה באמת היה לי חשוב.
קשה לי להבין מה קרה .
ובכל זאת- אם הוא באמת היה האיש שלי, הוא היה נשאר.
למרות הקושי שבדבר המתגבר מפעם לפעם, אני לא מוכנה לוותר.
לא מוכנה לוותר על האמונה הרומנטית שאי שם יש מישהו שמתאים לי. ואני מתאימה לו. ואנחנו ניפגש.
ואני בהחלט מבינה שעוד יהיו הפלות רבות שכאלו בדרך,
וזה חלק מהתהליך.
בלילה חלמתי שאני רוצה מאוד לכתוב הודעה למישהו בפייסבוק. מנסה ומנסה, אך ללא הצלחה.
דמות בעלת חזות מאיימת עצרה אותי. חשבתי שהיא ניסתה להפחיד ולהגביל אותי, אבל בהמשך החלום היא אמרה
שאצליח להתקדם הלאה רק כשאבין.
ברגע זה אני רוצה לחשוב שמטרת החלום היא שאבין ואפנים שבאמת פשוט אין התאמה, במקום שארגיש שמשהו בי לא בסדר.
נכון, יש בי חסרונות ומגבלות, אבל זה שנפרדו ממני לא הופך אותי לפחות טובה.
היתונות שלי עולים על החסרונות שבעתיים.
וזה מה שאני רוצה לקחת הלאה.
פעם כתבתי בפוסט:
לקטע המלא
אנשים מענים את עצמם כל כך כאשר נפרדים מהם. מתחילים לשחזר מה עשו או אמרו לא בסדר,
חושבים איך היו יכולים לגרום לאותו או אותה אחת להישאר. מייסרים את עצמם לשווא.
מתקשים לעכל שאי אפשר היה לשנות כלום. שזה לא היה נכון.
גם אני נופלת לפעמים למקום הזה.
אני רוצה מאוד שהקטע יגיע למומלצים בשביל להזכיר לכולכם ולי דבר אחד:
זוגיות מוצלחת היא לא חצאי בני אדם שמתחברים ומתאחדים,
אלא שני אנשים שלמים שיוצרים משהו משותף.
אנחנו לא צריכים שישלימו אותנו, לא זקוקים לאותו "חצי שני". אנחנו לא חצויים ולא חסר בנו כלום.
זוגיות אמיתית ובריאה לפי השקפתי היא כזו שכל אחד שומר בה על זהותו, מערכת אמונותיו ואורח חייו,
ובנוסף בונים משהו משותף ביחד. ואם אחד הצדדים מרגיש שהוא צריך לשנות את עצמו בשביל להתאים לכך, זה לא שווה כלום.
וכן, ייתכן שצריך לעבור הרבה אנשים ופרידות עד שמצליחים להגיע למשהו יציב ולבנות את המודל במלואו, לרקום לו לאיטו עור וגידים.
והגדולה הכי חשובה היא היכולת לבחון כל התנסות שכזו, לראות מה למדנו ממנה,
ולקחת איתנו את התובנות האלו. לצעוד קדימה. ללמוד ולהשתפר כל הזמן.
לפי התפיסה הזו, אם נפרדים זה לא נורא. כי לא היה בנו משהו חסר שאותו אדם השלים.
אנחנו שלמים מלכתחילה.
כל אחד ואחת מאיתנו הוא עולם ומלואו, מתנה.
וכל אחד ואחת מאיתנו יתאחד עם המתנה שמיועדת לו. יום אחד.
בזמן שמתאים לנו, ובאופן שמתאים לנו.
ויש יותר מ"האחד" שיכול להתלבש יפה מאוד בתוך המודל הזה ובחיים שלנו.
אז מה למדתי, אתם שואלים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קרן_אור
