אני לא מצליחה להפסיק להיזכר ברגע הזה שאבא הזמין לך אמבולנס..

ברגע שמד"א הגיעו ואיתם המשטרה, לקחת אותם איתנו לבית חולים

עמדתי בצד ופחדתי להתקרב אלייך, צעקת וצרחת בלי סוף. לא ידעת מי עומד לידך ולא זיהית אותנו

את לא היית במציאות שלנו, ההזיות הרגישו לך אמיתיות יותר מאיתנו

בכל פעם שהתקרבתי צעקת שאתרחק, כאב לי אבל ידעתי שזאת לא את.. ושהכל יהיה בסדר עוד מעט

בכל הנסיעה לבית חולים באמבולנס הצבת לי משימה, להיות האמא של הבית מעכשיו.. את ידעת שלא תחזרי הביתה בקרוב

הגענו לבית חולים, ואת עדיין מכסה את הראש שלך עם של גדול, מסתתרת ולא מראה פנים לאף אחד, צועקת ובוכה

אני ואחי היינו איתך כל אותו היום, את לא זוכרת את כולו אני יודעת את זה, אבל היינו שם בכל שניה..

כאב לי, כאב לי שכשישבת לידי לא רצית לדבר איתי וכעסת עליי וצרחת שאחי יבוא אלייך..

הסתובבת במיון ממששת בקירות כי הפנים שלך מכוסות, צועקת וצורחת ומרתיעה אנשים...

הפסיכיאטרית שלך הגיעה בדחיפות למיון והודיעה שאין ברירה אחרת אלא להביא אותך לאישפוז בטירת הכרמל..

הלב שלי נפל לתחתונים, אבל הייתי צריכה להיות בוגרת.. הנהנתי לאחי ולרופאה והלכנו יחד לבדיקות נוספות

הראו לנו מיטה במיון שתוכלי לישון בה ואחרי 5 דקות כבר נרדמת, בעוד אנחנו מחכים לצוות רפואי שיקח אותנו לבית חולים אחר..

במשך שעתיים הסתובבנו בבית חולים, היינו רק אני ואחי הגדול, מעמידים פנים שהכל כרגיל ושהכל יהיה בסדר, ואפילו יותר

פתאום באו אליינו 2 חובשים ואמרו שהם מטעם בית החולים יסיעו אותנו באמבולנס מיוחד לבית חולים לבריאות הנפש, עלינו ונסענו.

התיישבתי ליד המיטה שלך והחזקתי לך את היד, את משכת אותה וחזרת לישון..

כשהגענו לשם כבר לילה בחוץ חתמנו על מסמכים, קיבלנו מספרי טלפון, נפרדנו מאמא לשלום ונסענו בחזרה הביתה..

הכניסה לבית החולים היא מעל גיל 18, לא ראיתי אותך מעל חודש..

זאת הייתה חופשת פסח, עשיתי את כל הניקיונות שתמיד היינו עושות יחד..

אבא אמר שאין צורך השנה בניקיונות ושאני אניח לזה, לא רציתי להפסיק. הבטחתי לך שאני אמלא את המקום שלך לתקופה הזאת

רציתי לתת תחושה קטנטונת שהכל עוד בסדר, ושהבית יכול לתפקד בצורה בריאה, עד כמה שאפשר..

אחותי לא הפסיקה לבכות, כל הזמן הייתי מוצאת אותה בחדר בוכה כי את לא היית, ניסיתי לתת לה את כל הכוח שאפשר, למרות שהייתי הרוסה מבפנים..

אמא, עברה חצי שנה ואולי אפילו יותר ואת כבר לא האמא שהכרתי 17 שנים..

את מתעוררת בשביל לקחת את הכדורים שלך וחוזרת לישון.. בוכה ומעשנת, לא מתפקדת..

את כבר לא מבשלת ועושה את עבודות הבית, אבל זה לא אכפת לי בכלל.. בשביל זה יש לך אותי !!

אני רק רוצה לראות אותך צוחקת, או לפחות מחייכת... אני כבר לא זוכרת איך את נראת כשאת מחייכת..

אני מתגעגעת אלייך, לשיחות שלנו, לצחוקים שלנו.. להכל..

הראש שלך נאכל בידי כל התרופות שאת לוקחת.. 

ואני ממשיכה לקחת איתי בארנק את הרשימת תרופות שלך, ולנסות להזכיר לך לקחת אותם בלי שתשימי לב...

אני רוצה שתחזרי להיות שמחה..