בישולי יום שישי! אז לעקרת בית עוד לא הפכתי באופן רשמי, אבל ירדו מהכיריים לפני כמה דקות: סיר אורז, סיר תפו"א שבקרוב יהפכו לסלט תפו"א וביצים קשות. על השיש "מתמרנדת" לה מרינדה של חזה עוף שבעוד רבע שעה תהיה מוכנה ותגלוש היישר לווק להכנת עוף תיאלנדי.
את הקניות הספקנו לסיים עוד בבוקר וגם זכיתי בפינוק של פקאן סיני עטוף בשוקולד- מעדן!!!
האהוב צחצח שלשום את הבית כי עוד לא מצאנו מנקה חדשה וגם הספיק לפנק אתמול בהזמנה למסעדה עם נוף מדהים, לכבוד חמש השנים שלנו יחד, וזאת מבלי לגלות לי לאן הולכים.
עכשיו הוא יושב לפניי, ליד שולחן העבודה שלו, משלים מטלה של סמסטר אחרון לתואר. אני על הספה מאחורה, מתרווחת לי עד שאמשיך בבישולים.
האמת היא שאני קצת יותר מדי מתרווחת- יש לי שני סמינריונים על הראש ו- 4 עבודות שמתחלקות כך: הראשונה אני עושה עם חברה, השנייה עם אותה חברה, השלישית עם אותה חברה ועוד חברה והרביעית לבד. בינתיים כולן תקועות עד שניפגש שוב בשבוע הקרוב. סמינריון אחד מחכה שנתחיל לנתח את נתוניו והסמינריון השני שאני עושה לבד מתקרב לו לסיומו, מה שמאוד משמח אותי אך מצד שני גם קצת מפחיד- אני לא בטוחה שאדע איך לסיים אותו באופן מרשים.
אז כרגע זה המצב, הוא פותר תרגילים, אני יוצרת לעצמי סדר בראש של כל הדברים שצריך לעשות. שישי אחר הצהריים. אני אוהבת את הזמן הזה.
לכאורה נראה כאילו בנינו לנו בית צעיר ונחמד- אך לא! הפתעה- אנחנו בכלל לא גרים עדיין יחד. אמנם הוא גר בבית שהוא שלו, אך בית זה עדיין לא לגמרי שלי, עד שלא נעבור יחד- מה שמתוכנן לסוף השנה, סוף התואר.
מעבר לזה, ההרשמה לתואר שני מרחפת מעליי כמו להקת עורבים מעל שדה תכשיטי כסף וזהב מנצנצים. אני כבר די באיחור, עוד מעט נסגרת ההרשמה המוקדמת בכל המקומות ונראה לי שסוף סוף החלטתי על כיוון. הצעד הזה של להירשם- אוח! זה קשה... צריך לכוון מחדש סוויץ' במוח שכבר כוון למקום הרבה יותר כיפי- לסיום התואר הראשון. עכשיו צריך למתוח את הקפיץ מחדש ולהיכנס למצב לימודים לשנתיים נוספות. אמנם אני יודעת שאלו לימודים במסגרת אחרת לגמרי, אך זה שינוי, ואני לא הכי טובה כשזה נוגע לשינויים. כ"כ התרגלתי למקום שבו אני לומדת כיום, לאנשים, ללימודים, לשיטה, אפילו להנהלה ולסגל. ואולי זה טוב שאמשיך הלאה, כמו שהחיים אמורים להיראות- צבירת חוויות ושינויים ותקופות ואירועים.
יש שלב כזה שאתה מתחיל להרגיש שמשהו מתניע בחיים שלך, שגלגלי החוויות צוברים תאוצה, שהאבק והחלודה משתפשפים והגוף מתחיל לחיות בעולם האמיתי. לטוב ולרע. אני חושבת שהשלב הזה נמצא אצלי בעלייה מתמדת. ונדמה לי שזה מתחיל רגע לפני הצבא. לא יודעת אם אצל כולם, אבל שם זה התחיל לפחות אצלי.
בילדות ובנעורים מן הסתם חיים, והחיים מעניינים ומגניבים, אבל הם בועה מאוד גדולה, על כל יתרונותיה וחסרונותיה וצרותיה ובעיותיה. גם הצבא הוא בועה, וגם התואר הראשון. בכל אחד מאלו הבועה קצת נסדקת, אך כעת אני ממש מרגישה שאני מרחק צעד אחד מלחצות לכיוון "החיים האמיתיים". ניצבת על סף דמיוני שבין חיי תום מסוימים, לבין חיים עצמאיים ובוגרים.
בכל יום כדאי להתעורר ולהודות על איפה שאנחנו נמצאים, על ההתקדמות, על ההבנה, על מי שאנחנו. בכל יום עלינו לשאוף גבוה יותר, ולהיות הגרסה הטובה ביותר של מי שאנחנו.
על איזה סף אתם עומדים היום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
elly.