חזרתי הביתה לסופשבוע, לכל המקום הזה שמרגיש מאוד שלי, אך יחד עם זאת לא נותן לי להתנתק ממנו בשלווה. הצורך הבלתי פוסק הזה שלי לדאוג כל הזמן, בעיקר להורים, הוא עניין כובל. השבוע הייתה לי הארה, הבנתי שהם כן מנסים לשחרר אותי במידה מסוימת, אך אני כנראה הבעיה. אני זו שחוזרת כל הזמן, שמנסה למשוך מידע על כל פיסת נושא משיחה שהתנהלה ובכלל לא הייתה עקרונית. אני זו שצריכה להשתנות. אותם כבר לא אצליח לשנות. זו נקודה כואבת. להרגיש את הבגרות האמיתית לפתע, כשמחלחלת ההבנה שההורים הם לא סופרמן וסופרוומן, הם נחלשים, הם מזדקנים. הזמן לא פוסח מעליהם. זה מן שילוב של עצב וכעס. המאבק בין שני אלו קורע אותי מבפנים וזה לא קל, למעשה זה מחליש אותי ולכן אני מאמינה שיציאה סופית שלי מהקן תהיה המקפצה שתוכל לעזור לי להתנתק, אמנם לא רגשית, אך לפחות פיזית ולהיות פחות מעורבת. להפסיק להיות "ילדה-הורית".
אז מכאן אנו מגיעים לשיחות שנהפכו להיות כבר כמעט יום-יומיות, איפה נגור? האם נשכור דירה או נקנה בית? באזור שלנו או יותר רחוק? במה תעבוד? במה אני אעבוד? איך יהיה בלימודי התואר השני, שכנראה הולכים להיות שונים לגמרי מאלו של התואר הראשון, מכל בחינה- חברתית, תוכנית, סביבתית... כאילו שבכל שלב בחיים אתה מרגיש שזהו, עכשיו אתה פורץ, עכשיו אתה נכנס לחיים האמיתיים. אך בעצם לא, יש לך עוד איזו מקפצה לטפס עליה. ואולי בכלל יש כמה קפיצות בחיים, אם פעם, בימי הביניים האישיים שלי חשבתי שלסיים תיכון זה ה-דבר והייתי כ"כ שמחה לעמוד בטקס סיום ולקרוא את נאום התלמידים העיקרי (שגם כתבתי בעצמי), היום אני מסתכלת וזו נראית לי חוויה רחוקה וזיכרון מתוק. הצבא היה נפלא עבורי, חוויות במשרד ת"ש ורכישת עצמאות, ואז עבודה מועדפת שבה גיליתי יכולות שונות ומשונות בתוכי ואפילו הצטיינתי כעובדת שם. ואז חשבתי שהגיע המכשול של החיים במגרש של הגדולים- תואר ראשון, מה באמת עושה הסטודנט? ובכן, הוא באמת עייף. אבל, ואת זה אני אומרת כשאני על הקצה של קו הסיום, אם הצלחתם לבחור חוג לימודים שאיכשהו באמת מעניין אתכם- זו אפילו יכולה להיות חוויה כיפית. לא סבלתי כסטודנטית לתואר ראשון. בכלל לא. מן הסתם שלא כיף לשבת שעות וימים על עבודות ומבחנים, ולגלות פתאום שבמשך ארבע שעות קראת 3 עמודים, ושאחרי כל שלושה משפטים שכתבת בוורד אתה מגלה שעברה שעה. זה בהחלט דבר שצורך זמן- אותו זמן שטס מעלינו ועוקף אותנו בסיבוב בלי שבכלל שמנו לב.
מסביבי אין ספור חתונות, שזה מדהים כי מה שאומרים כנראה נכון- כשמישהו אחד מתחתן, פתאום בא גל מטורף וזה נראה כאילו כולם כולל כולם מתחתנים... אני חייבת להודות שזה קצת משפיע גם עליי. החבר כבר המון זמן מדבר במונחים של "כשנהיה נשואים..." או "מתי לך יהיה משהו קטן בבטן?" וכל מיני כאלה, אבל עד עכשיו די התעלמתי מזה. פתאום אני מרגישה שאני כל הזמן מדברת על חתונות ואירוסין ועל הזוג הזה שהתארס, או על אלו שמתחתנים בחודש הבא בהפלגה, ועל החינה שלזאת הייתה, ובכלל תהיה לנו חינה? הרי אתה חצי מרוקאי ואני בכלל לא, ומה עם מקווה? אני לא יודעת אם בא לי לעמוד ערומה מול מישהי שתגיד לי אם אני נקייה מספיק. תודה על ההתחשבות אבל נראה לי שאני יודעת לנקות את עצמי. וכמובן שלטבעת יש חוקים והוא כבר יודע כמעט בדיוק מה אני אוהבת ומה אסור בתכלית האיסור... וגם ההורים כבר שואלים ומתעניינים וחברים מהצד רומזים ולכאורה נראה כאילו אנחנו הכי וותיקים בזוגיות מאשר כל מי שסובב אותנו, אך הכי לוקחים את הזמן ונמצאים מאחור.
אני לא בטוחה שזה ממש מפריע לי כי יש בי אמונה שכל עכבה-לטובה. מצחיק, כי זו אמרה שלמדתי בזמן מכשול מסויים בחיי שהוביל אותי לחוויה הנפלאה של הצבא. כנראה שאין צורך לנסות ולספור את המקפצות שעברנו בחיים, כל אחת מקפיצה אותנו לשנייה ואולי זמן הקפיצה עצמה, זה שאנחנו באוויר, הוא השלב ממנו צריך באמת להנות...
מה אתם הולכים לעשות הסופ"ש כדי להנות? אל תפסיקו לחייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
elly.