ממה לעזאל את פוחדת??
מלהתחיל חיים משל עצמך? כאלו שלא סובבים סביב אנשים אחרים? כאלו שבהם את צריכה לדאוג ל-מה שאת רוצה?
לפעמים אני חושבת שאני נמושה גמורה. אחת כזו שהייתה צריכה לראות ולחוות דברים על בשרה על מנת שאדע איך להתמודד עם החיים, עם עצמי. אבל לא. לא חוויתי. ואני לא יודעת אם להודות או לקלל על כך. אני מניחה שהתשובה ההגיונית תהיה להודות- אבל משחק השחור או לבן הזה לא קיים. זה מוריד אותי לקרשים כל פעם מחדש כשמגיע הזמן להתמודד עם המציאות, שאף אחד לא סיפר לי לפני עשר שנים שהיא לא כזו ורודה, וגם לא סיפרו לי לפני חמש שנים.
מבחינת כולם הנסיכה יכולה לשבת על הכסא הורוד שלה, לחייך ולהיות מקסימה. מאוחר יותר, כשהוילון יורד, כל אחד חוזר למקומו, כל אחד שט בחזרה לאי ההרוס שממנו הוא בא. מתחפר עמוק יותר בבעיותיו שלו. והנסיכה שכולם פינקו ונתנו לה מתנות, נשארת בחושך, מתמודדת עם פחדים וחרדות שלא שייכים לה, אבל ניתנו לה במתנה.
הצרה הגדולה ביותר היא שכולם רוצים בטובתך והם רוצים את זה כל כך ומתאמצים המון עד שהמיץ יוצא וכל הטוב הזה מחמיץ, נושם אוויר מזוהם של עולם מעושן ומלא בפיח, ואז הוא מתקלקל והנסיכה צריכה לשבת על האספלט ולרוץ בין גלגלים מפונצ'רים בנסיון להפיח בהם חיים, וכל פעם גלגל אחר מתפנצ'ר ואי אפשר להיות בכל מקום בו זמנית.
והם לא מבינים, איך היא לא יודעת להתמודד? הרי נתנו לה הכל, נתנו לה כלי עבודה מצופים כסף, איך היא לא יודעת לתפעל אותם? למה הם לא עובדים? נו טוב, ניתן לה עוד שנה, נחכה, שהיא תחכה, אולי בהמשך היא תצליח.
ולפעמים זו אמונה טובה, ולפעמים זו משענת להישען עליה אבל רוב הזמן זו בועת צמר גפן מתוק, כזו שמתפוצצת כשהיא באה במגע עם המזיק הראשון ולו העדין ביותר. והם כולם רוצים בטובתה.
לעולם לא נצליח להתקדם בעצמנו אם יחזיקו לנו את הידיים והרגליים וגם ישימו משענת לצוואר שחלילה לא יכאב.
אז הוא מטפל בכל פיפס שאני מבקשת שיבדוק, ואז אומר לי להפסיק להיות פחדנית והיפוכונדרית. אז היא שוב סולחת לכל צעקה או ויכוח או התפרצות זעם, ואז אומרת שהיא לא מבינה למה. אז הוא שוב מחבק ומלטף ואוהב... כל כך אוהב... ואז הוא לא מבין למה אני קרה ושוב חמה ושוב קרה.
הם רוצים שאהיה עצמאית, שאתחתן איתו, שנקים משפחה, שתהיה לי עבודה ושאהיה משכילה ומסופקת. אני כבר בדרך לתואר שני, הדירה שלו כמעט מוכנה בשביל שנינו, תיכף יוצאים לטיול רחוק. אבל בתוך ראשי הכל אזוק בשלשלאות, אני כבולה אליהם. הוא מחזיק במקור הכוח החומרי, היא במקור הכוח הרגשי, והוא... הוא מרעיף עליי אהבה גדולה, אך גם מתסכל אותי, הוא לא מאושר לגמרי, הוא לא תשוקתי לגמרי לגבי משהו בחייו, אבל בכל פעם שאני חושבת על זה מחדש אני רואה את מסע חייו שהוא נושא על כתפיו, את העצמאות הזו והחיים ההפוכים לגמרי משלי, שהוא חווה על בשרו. אני רואה את הצלקות בליבו, את העצב שם עמוק בפנים ואת החוזק והחוסן הנפשי. אלו מקרבים אותי כל פעם שנדמה לי שאני מתרחקת ממנו. והוא אוהב אותי כמו שאני. הוא באמת אוהב.
זה לא שאני מאשימה מישהו מהם.
כולם רוצים בטובתי.