החיים כצל חולף

אתמול התקשרתי לידידה שלי, כדי להתכונן לבגרות מחר, והיא בכתה. שאלתי למה והיא אמרה שהיא לא יכולה לדבר על זה כי היא פוחדת שישמעו. אז היא כתבה לי את המכתב הזה, ואני ברצינות לא יודע מה להגיד לה. אני צריך את עזרתכם. כל מי שיש לו הצעה מה לעשות בעניין - בבקשה, תציעו עזרה.

"תמיד אימא שלי הייתה צינית.

פעם, כשההורים שלי היו רבים, היא הייתה צינית כלפי אבא שלי, מאוד, היא הייתה מגעילה, אבל אף פעם לא אלינו, ותמיד כשהיא נתנה לנו הערות, זה היה בנחמדות, היא התעקשה שלא להכניס אותנו לזה.

עכשיו נראה שזה התהפך. אימא שלי נורא צינית אלינו (אלי, לש' (את האמת שפחות מלכל השאר), לב' ולד' (אחים של הכותבת)). ועם אבא שלי היא דווקא בסדר גמור. הלוואי שהייתי אומרת שזה לא אכפת לי שהיא מתייחסת אלי מגעיל כל עוד הקשר בינה לבין אבא שלי מחזיק טוב, אבל זה לא. זה לא רק היום, זה ככה בשבועיים האחרונים, אבל סתם, היום זה ממש עצבן אותי.

סתם, זוכר שהיום ששאלת אותי נגיד מה אכלתי, ואמרתי לך שיוגורט ותפוח ואורז, ואמרת לי שאני בריאה מדי?

אתה חושב שזה סתם בא? אתה בעצמך אמרת, מתחת לכל מושלמות יש פאק. והמושלמות שלי באכילה שלי, שהיא, כן, היא בריאה, נובעת מזה שתמיד שהייתי לוקחת אוכל ממה שאימא שלי אופה היה מלווה במבט שלה של "מה את נוגעת לי באוכל". ותמיד שהייתי אוכלת משהו לא בריא, כמו שוקולד, או מאפים, או עוגות, היה לה תמיד, אבל תמיד, מבט של "למה את אוכלת את זה? את רוצה להיות שמנה?" וכל מיני דברים כאלו. למרות שהיא אף פעם לא אמרה שוב דבר חוץ מהפעמים שהייתי קטנה ממש ונגיד הייתי לוקחת שתי פרוסות עוגה והיא הייתה אומרת "אני חושבת שזה מספיק לך, את תהיי שמנה", למרות שגם ככה לא התכוונתי לקחת עוד.

אז אני פשוט אוכלת בריא. כדי לחסוך את המחשבה של אימא שלי מביטה בי. אני לא יכולה לסבול אותה. אתה חושב שאני לא רוצה לאכול עוגה ולפעמים להיות בריאה פחות ולאכול דברים טעימים יותר? אתה חושב שבאמת לא טעים לא ג'חנון? או שניצל? האמת שכן. פשוט אימא שלי תוקעת בי את המבט הזה שלה, ואני פשוט מתחרטת. אפילו נגיד בימי שישי, שיש ארוחה גדולה בערב, ותמיד היא מכינה אורז, היא שמה לי כמות מסוימת בצלחת. ואם אני נגיד קמה כדי לשים לי עוד כמה כפות, היא רומזת לי בטון ציני ומגעיל ש"צריך להשאיר גם למחר", למרות שהיא הכינה סיר שלם של אורז.

זוכר שההורים שלי הטילו עונש על ש' לא לאכול עוגות ועוגיות וחטיפים אנד סטאף, בגלל שכל האוכל שלו הסתכם במאכלים הללו? אז אמרתי לאימא שלי "אימא, אבל גם אני הייתי ככה פעם", אז היא אמרה באיזו מן גאווה כזאת "את? מעולם לא. אף פעם לא."

אז בשבוע וחצי האחרונים הציניות הזו שלה התחזקה. אני כבר לא רוצה לאכול לידה. בכלל. אני אוכלת ארוחת ערב כשהיא במחשב או משהו כזה, למרות שאצלנו ארוחת ערב אוכלים ביחד. אני פשוט מתרצת את זה שאכלתי ארוחת ערב מוקדמת מכיוון שאני חייבת ללמוד וזה היה קוטע לי את הרצף. זה כאילו, ככה או ככה יש לה תלונות: אם אני אוכלת פרוסת לחם עם משהו היא מסתכלת עלי במבט של "שמנה", אם אני לא אוכלת כלום ומסתפקת בתה כדי שהיא תפסיק להביט בי כבר היא שואלת / אומרת לי בטון ממש מגעיל, "למה את לא אוכלת? את מנסה להרזות?" כאילו, אם אני אוכלת אני שמנה. ואם לא – אז היא מתלוננת שאני לא אוכלת. אבל מה אני אמורה לאכול בדיוק לידה?

אני מרגישה שרק בחלק קטן מן המקרר מותר לי לגעת, מעדנים ויוגורט. וזהו, הפירות שלה, כל פעם שמישהו אוכל פרי היא מתחרפנת. זוכר שיש לנו בפריזר מאפים כאלו? אז טכנית, הם שלה, רק שלך לא היה אכפת לי לתת כי זה אתה ולא אני. אח שלי נגיד אוכל מהם פעם ב, ואז היא גם מתחרפנת. אם אני לוקחת אורז היא מתחרפנת, כי היא בשלה את זה, וזה צריך להספיק גם למחר, אם אני לוקחת עוף אז היא מתחרפנת כי היא תכננה בדיוק את חתיכת העוף שלקחתי לארוחת הצהריים של ב' למחרת, אם נגעתי בחומוס היא מתחרפנת סתם כי היא תכננה את זה לארוחת הערב, אם אני נוגעת בעוגה היא מתחרפנת כי זה "לא בריא". לפעמים סבתא שלי מנתניה נותנת לנו אוכל שהיא בשלה לשבת. רק אם אני נוגעת בזה היא לא מתחרפנת, אולי בגלל שהיא שונאת את סבתא שלי. הבעיה שסבתא שלי נותנת לנו אוכל רק פעם בשבועיים כשאנחנו באים אליה, אז זה לא מספיק.

ולאחרונה הציניות הזאת פשוט משליכה על כל התחומים. נגיד ב' שתה שוקו, ואז פתאום היא אומרת/צועקת (ומאדימה גם) "קצת יותר בשקט!" ביום שישי ב' ירד למטה והביא לה את החיתול של ד' כדי שהיא תשים בפח כי הוא לא מגיע. אז היא פשוט צרחה עליו ש"תעוף מפה".

היום, לפני שהם הלכו לבריכה, הם ביקשו ממני שאוציא את ד' מהמעון ואחכה להם בחוץ כדי שהם ייאספו אותי עם המכונית. הגעתי למעון שלו בשלוש וארבעים, ואימא שלי הגיע עם המכונית בארבע וחצי. לא משנה שהמעון נגמר בחמש והם סתם עכבו אותי בחמישים דקות, ד' לא יכול לעמוד/לשבת/ללכת (תינוק בן חצי שנה), ואין שם מקומות ישיבה, פשוט נאלצתי לחכות חמישים דקות כשהוא על הידיים שלי. היה חם, היה מסריח, היה לי כבד, הזרועות שלי כאבו בטירוף. ואז אימא שלי הגיעה, היא פשוט לקחה אותי בלי לומר מילה, בלי לשאול איך היה בבית הספר, בלי שום דבר. ואז היא שאלה אותי אם אני נכנסת למכונית, עניתי "לא תודה, אני אלך הביתה ברגל". לא רוצה להיות לידה יותר.

כל הציניות נוטפת ממנה, זה מגעיל בטירוף. כשהם לא היו בבית, זה כאילו כל הציניות נעלמה, והיה לי כיף. לבד. בלעדיהם. כן.

ואז הם הגיעו, ואבא שלי אמר לי "היי" וחיבק אותי, וב' בא ונתן לי חיבוק גם, וד' קצת בכה, הוא היה רעב, וכשאימא שלי נכנסה הביתה, בלי שלום בלי כלום, כל מה שהיא הייתה יכולה לומר זה "ראית שיש מתקנים של כביסה, ראית שהכביסה יבשה, לא יכולת להוריד את הכביסה?" בטון של כאילו אני אנטיפאטית גמורה, כאילו כל מה שעשיתי היה לשבת על התחת, לאכול פיצוחים ולראות טלוויזיה. באמת. וזה היה השיא. פשוט הבטתי בה, עליתי למעלה, חשבתי כמה דקות, ירדתי למטה, והורדתי כביסה. שמתי את הגיגית של הכביסה על הספה, כדי שיהיה לי נוח, ואז היא צעקה עלי "תורידי את הגיגית של הכביסה לרצפה". לא אכפת לה שישבר לי הגב, אכפת לה שלא יישארו סימנים על הספה. אז הורדתי לרצפה, ועכשיו כואב לי הגב. לא אכפת לי כבר.

הם בדיוק אכלו ארוחת ערב כשהורדתי כביסה, ואימא שלי הייתה שם. סיימתי להוריד כביסה, ועליתי למעלה. היא עדיין לא אמרה לי שלום, לא כלום. היא אפילו לא שאלה אותי אם אני רעבה, כי קצת הייתי. אבל בסדר. אני אוכל מחר בבוקר, כשהיא תלך לעבודה. אני לא רוצה להתמודד איתה עכשיו. לא בא לי, באמת.

אני פשוט רוצה לצרוח עליה. כל ההתנהלות שלה מגעילה. רואים את זה עליה שהיא לא סובלת אותנו, בכוונה או לא. זה מתחיל בריחוק ובגועל שהיא מפגינה כלפי ד', ממשיך בהערות הבלתי פוסקות שהיא נותנת לב' וממשיך איתי, כאילו היא מנסה להוכיח שכל דבר שאני עושה לא בסדר. עכשיו היא צעקה עלי למה אני לא יושבת לאכול איתם ארוחת ערב. לא תודה, אני לא רוצה עוד שנייה אחת בקרבתך. היא גורמת לי להיות עצבנית ומגעילה. מקודם נגיד ב' שתה חלב וקצת טפטף לו, והיא לא ראתה את זה. רציתי להגיד לו שיינקה, אבל ממש לא רציתי להישמע כמוה. אז פשוט ניקיתי את זה בשבילו. גם אז היא נתנה לי את המבט.

אני כבר מעדיפה לישון בחצר. היא חושבת שהיא יודעת הכל. רק אבא שלי נותן לה קצת קונטרה בהתייחסות שלו כלפינו, אבל הוא בכלל לא מדבר איתה על ההתנהגות שלה. לפני כמה ימים ד' בכה קצת בארוחת הערב, וסתם, ישבתי שם, והיא פשוט צרחה עליו "די!" בטון ממש ממש מפחיד שגרם לי לרצות לחנוק אותה. ואז ב' אמר בתמימות "אימא, אל תצעקי על ד'". היא נהייתה אדומה. ואז כל פעם שב' אכל נגיד משהו וזה עשה פירורים, היא פשוט ירדה עליו – "די לעשות פירורים", "כשאתה תדע לאכול כמו גדול תוכל לתת לי שיעורים בהורות", "העיקר אתה אומר לי איך להתנהג, תינוק בן שש וחצי". והוא פשוט שתק. אחר כך לקחתי אותו וחיבקתי אותו. לא אמרתי לו על מה. אני מקווה שהוא הבין.

היא כל הזמן מתנהגת כאילו היא היחידה שעוברת ימים קשים. כאילו עלי לא עבר יום קשה. כאילו אני לא ישנתי רק חמש שעות בגלל ד' והיא יודעת את זה. כאילו זה שאני בבית הספר והיא "בעבודה אמיתית" עושה את זה לפחות מתיש. כאילו העבודה של אבא שלי מתישה פחות. לא יודעת. מתיש זה יחסי. וחוץ מזה, התעצבנת בעבודה? בסדר. תתלי את הצרות שלך על הקולב בכניסה לבית ואל תכניסי אותם הביתה. תני למשפחה שלך מה שמגיע לה. אני לא צריכה לסבול את זה.

נמאס לי ממה כבר. אני חולה ממנה.

אני רוצה לברוח מהבית.

אני בטח נשמעת כמו ילדה בכיתה א' שלא קיבלה סוכרייה. אבל לא אכפת לי."