החיים כצל חולף

אני באמת רוצה את זה.

אני רוצה לשרת ביחידה קרבית.

אם יש אפשרות שתשלב גם משהו חוץ מלחימה,

כמו מודיעין שדה.

אני רוצה ללכת ליחידה כזו כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל-

לעמוד בלחץ פיזי

לעמוד בלחץ נפשי

געגועים

קשיים חברתיים

אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול.

כי לאחרונה אני מרגיש שהכל יותר מדי מהר.

וכולם הולכים לקרבי בלי לחשוב בכלל על זה.

התבגרנו?

קשה לי.

אז כדי לקצר, למי שמשרת/ שירת/ ישרת ביחידה קרבית:

• איך הגעת ליחידה?
• האם התאמנת בחוג לכושר קרבי? האם החברה הגברית כולה לא יוצרת מבוכה/ תחושת תחרותיות יתר/ התלהבות שיוצרת תחושת אי נוחות?
• למה בחרת דווקא ביחידה כזו?
• האם אתה לא מפחד למות?
• האם אתה מרגיש כאילו אתה מדכא את יצר ההומניות שבך בצבא?
• האם הבחירה בקרבי נובעת מהכבוד שרוחשים לאדם ששירת ביחידה קרבית?
• מה הפעולות כוללות באופן רגיל? מה תנאי הסכנה?
• האם אתה בודד לעיתים?

אשמח מאוד לתשובות. קשה לי נורא כרגע לבחור האם ללכת לדרך הקלה, הנוחה והכיפית (מודיעין לסוגיו) או לקרבי (המשלב מודיעין, למשל) אבל להרגיש כאילו השגתי מטרה נוספת בחיים.

סתם, לא יודע.

ההופעה לפני חודש רודפת אותי. קשה לי לישון בלי לחלום על זה שוב.

לפני חודש היו לנו מונולוגים-דיאלוגים. הייתי אומר איזה מחזה עשיתי עם השותף שלי אבל אז כנראה שהיו מזהים אני אז... לא.

חייב להגיד שהיה מעולה. אמרו שכבשנו את הקהל והיה מעולה. ומצחיק. ומרגש.

קיבלנו אפילו מאה.

אבל לא יודע.

ההופעה הראשונה הייתה מדהימה, באמת. אפילו נ' הבן זונה ישב בקהל וראה איך אני עושה את תפקיד חיי וכולם מתלהבים.

אבל לא יודע.

אני זוכר שהמוזיקה התחילה לפעול, והבן זוג נכנס לקהל. הקהל מחא כפיים בהיסטריה. התחילה הסצנה. כשהבן זוג אמר את הקטע המצחיק כולם התלהבו. וגם בקטעים הראשונים המצחיקים שלי כל הקהל צחק. ואז התחילה דרמה ומשום מה הקהל עדיין צחק. ואז הוא הבין, סוף סוף.והתחלתי לצעוק. והתחלתי עוד רגע לבכות. ואז, ביציאה מהבמה, הבטתי לזרקור, ואמרתי את המשפט הסוגר. והשפתיים שלי רעדו, והחיוך שלי נמוג, והיה שקט. ואז, דידיתי החוצה בצעדים איטיים. האור כבה. לא ראיתי כלום. מחיאות כפיים היסטריות שוב.

ועכשיו שאני כותב את זה שוב אני מרגיש כאילו עשיתי חרא תפקיד ומי שהכי בלט, כל הזמן, היה הבן זוג שלי.

כוס עמק!

אני פשוט שונא את עצמי.

למה אני לא יכול להאמין שהייתי אולי אפילו יותר טוב ממנו? שלמרות שאליי ניגשו יותר מבוגרים ואנשים ביום הראשון (ולא מהשכבה, מזה פחות אכפת לי -סוגשלשקר-) ממנו, באמת אולי הייתי יותר טוב ממנו? למה אני פשוט לא יכול פאקינג להאמין לזה?!

היה לי תפקיד יותר דרמטי משל בן הזוג שלי, שלו היה יותר קומי. ובלילה הראשון שעשינו את זה יותר התלהבו ממני (הקהל היה מבוגר יותר, ואהב דרמה מאוד), אבל ביום השני שעשינו את זה מול הבצפר, יותר אהבו את התפקיד שלו. מה שמעצבן אותי בכל העניין זה שאני גם ככה פחות מחובר לשכבה, אבל עצבן אותי שפשוט ראו את התפקיד שלי כלא-תפקיד. כאילו רק מה שמצחיק זה מה שעובד. פשוט דפוק. לאן אני נעלמתי? מה עם ההערכה כלפי? רק מה שגורם לכם לנחור בגלל איזה בדיחה על בלונדינית - זה מה שמצחיק אתכם בתיאטרון?

בתכלס ההופעה הראשונה לי חשובה יותר. ואפילו שבאו אליי יותר מ20 אנשים, שחלקם אני אפילו לא מכיר ואמרו לי עד כמה הייתי טוב וכמה אהבו את הסצנה, אני פשוט לא מרגיש ככה ולא מאמין לאף אחד. אני אשכרה עוקב אחרי כמה לייקים אני קיבלתי בהשוואה לבן זוג שלי על התמונה של הדיאלוגים.

פשוט פתטי.

למה אנשים אומרים לי דברים רעים ואני מאמין, אבל אומרים לי שאני מוכשר ועשיתי את התפקיד טוב, אולי יותר מבן הזוג, אולי הכי - לזה אני לא יכול פשוט להאמין. אני מתחרפן. בא לי להרגיש פעם אחת שהייתי באמת טוב במה שעשיתי. אני צריך מישהו שישכנע אותי שהייתי מעולה. והלך לי טוב. למרות שאני יודע שהיה ככה,

אבל....

אני פשוט לא מאמין.

אני לא יודע.

לפני כמה שבועות, בעודי משוטט לי ברשת נתקלתי בתמונה הבאה.

זהו דבר די חדש לי, בתור נער בן 17. חייל שלחם למען המדינה, ואיש אינו יודע מי הוא, מי הוריו, מי סיפור חייו ואילו נערות אהב?

אין איש יודע איך נהרג, מי חיפש אותו ואם מישהו מצא. לכבוד יום הזיכרון תשע"ג, החלטתי לעשות מעשה ולעלות לבית העלמין הצבאי בחיפה על מנת להניח זרים על קברים של חיילים אלמוניים. על מנת להניח זר לאילו שאין מי שיניח זר בשבילם. על אילו שאף אחד לא בא לבקרם עוד.

כל שנה אנחנו עולים עם קרובת המשפחה שלנו לבית העלמין הצבאי בחיפה. אחיה נהרג בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים ונשלח עם שאר חייליו לקרב שהיה נראה אבוד מראש. הוא היה בן 29 במותו. לאחר הצפירה והתחלת הטקס המסורתי, הגעתי לשער בית העלמין וחיפשתי את ילדי תנועת הנוער שמחלקים זרים בכל שנה. הם לא היו שם, אבל במקרה מצאתי זר של פרחים כתומים קטנים שנח על ספסל בכניסה. לקחתי אותו והתחלתי ללכת לעבר החלקה האמצעית בבית העלמין.

עברתי דרך רבבות של אנשים, והתחלתי לבסוף ללכת לכיוון הכניסה הדרומית, שם נמצאים קברי תש"ח. כל כך הרבה פרצופים ניבטו אליי והיו דוממים. כולם הסתכלו לכיוון שממנו באתי, והרגשתי כאילו קהל שלם דומם מביט עליי. הרגשתי אפילו אשם במידת מה בכך שלא עמדתי בהקראת "אל מלא רחמים" ו"יזכור". אבל ידעתי שאני עושה זאת למען מטרה חשובה. עברתי את החלק האזרחי של בית העלמין. כמה קברים אלמוניים של הנספים בטביעת האונייה פטריה. הזדעזתי. למות ללא שם. ללא כלום. ללא קרוב, אח, חבר. שום כלום. לבסוף הגעתי אל חלקת מלחמת העצמאות.

בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל אני מרגיש שבמידת מה מלחמת העצמאות לא נחשבת למלחמה של ממש. לאבן דרך בדרכה של המדינה. אני החלטתי ללכת אל הקברים הצבאיים, שבצורה מאוד משונה כלל לא נמצאים בחלקת הקברים הצבאיים. אני באתי לזכור. בבואי אל הקברים, חיפשתי קבר ללא שם. לא מצאתי אחד.

עברתי על כל אחד מ30 (בערך) הקברים שראיתי, אבל כולם היו עם שם. עובדה משמחת אמנם, אבל חיפשתי משמעות לכל הדבר הזה שהחלטתי לעשות. מה שגם שעל כל קבר היה מונח זר. התחלתי להתייאש מכל העניין ולחזור, עד שנעצרתי.

קבר של ילד בן 17.

בגילי.

הוצאתי את הזר מהשקית והנחתי. התחלתי לדבר.

"צבי, תראה... את כנראה יותר גיבור ממני. יותר אכפת לך מהמדינה. ובכל זאת באתי. רציתי להגיד לך עד כמה אני מעריך את הזכות שיש לי את המדינה הזאת, בין השאר בגלל אנשים כמוך. באמת, תודה. אני לא מכיר אותך, ואני לא יודע מה אתה עשית למען המדינה, אבל אני מאמין שלא עשית את זה לחינם. אז תודה, אני באמת מעריך את זה. לא מובן מאליו בכלל. ו.. להתראות."

-ציטוט בערך מדויק, בערך-

אולי הייתי יכול להתחבר ברמה הרגשית יותר. אולי כן. אבל לאחר חלק מההליכה חזור, הבנתי שלא. הבנתי שלא משנה מי היה אותו צבי אידלמן. אני עדיין זוכר אותו ואוהב אותו על מה שהוא היה בשביל המדינה הזו כילד בן 17. ואני מודה לו על כך, אף על פי שאיני מכיר אותו.

בנסיעה חזור, מצאתי את הקטע הבא:

"צבאי אידלמן. בן ראובן. נולד בשנת תרפ"ב (1922) בחיפה. אביו היה פקיד בכיר בשירות הרכבות. חבר "מכבי". לימים הצטרף לארגון ה"הגנה". בנובמבר 1938 החל לעבוד בחברת "קלוג" האמריקאית שעסקה בהקמת בתי הזיקוק במפרץ חיפה. בכ"א בכסלו תרצ"ט (14.12.1038) נורה בעברו ליד שכונת ואדי ניסנאס בקצה הדר הכרמל ונפגע בבטנו, בחזהו וברגלו. הוא הובא לבית החולים "הדסה" וכעבור יומיים, בכ"ג בכסלו תרצ"ט (16.12.1938), נפטר מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בחיפה."

פתאום בא לי לבכות.

לא, הוא לא אותו גיבור הירואי שלחם על המשלט ונפל.

הוא היה אדם שנרצח ללא סיבה מוצדקת. ובמותו, ילד בן 17, ציווה עליי ועל שאר האנשים להבין שהיום הזה, והמקום בו אנחנו חיים לא יכול להתפס כמובן מאליו. המקום בו אני יושב כרגע, המדינה שהפכנו למה שהיא היום, היא גם בזכותך צבי. אז תודה. תודה שיש לי את הזכות לשמוע על הסיפור שלך. וגם אם לא נהרגת בגלל מלחמה אישית שלך למען המולדת, אני בטוח שמותך לא היה לשווא.

יהי זכרך ברוך.