החיים כצל חולף

אז הוא הולך לחדר, מכבה את האור ובודק שאין איש שרואה.

ואז הוא בוכה.

קישור, 1:27.

הזכיר לי, לא יודע למה.

בטח תחשבו שאני מתנהג כמו בת. לא אכפת לי את האמת. זה מאחורי.

כן, היא התנשקה עם מישהו מחיפה אתמול.

לא, לא הייתי במסיבה.

גם לא הייתי יכול לעצור מבעדם.

וכל השאר שניסו להתחיל איתה.

התקשרתי אלייה היום, והיא אמרה שהיא לא יכולה לדבר כרגע, ושנדבר בהמשך.

אבל אני יודע שזה נגמר.

אני יודע שלא נמשיך לדבר.

ואנתק קשר איתה ועם כל השאר.

ואקווה שאולי יום אחד יגיע תורי.

She's Gone.

 Bitter Song - Butterfly Boucher

* עריכה - הרבה חושבים שמה שקרה כאן זו בגידה, וזה לא. אבהיר בקרוב מה קרה לסקפטים מבניכם.

הכל מאוד משונה לאחרונה. חסר ובעל משמעות גם כן.

לאחרונה קשה לי לישון. במיוחד בלילה.

כי...

לישון זה כמו למות. רק שאתה מתעורר בסוף.

ואם בא לי להיות בהכרה תמיד, בשליטה תמיד, אז מה?

אם מתים, אז... איך יודעים שמתים?

עדיף פשוט להיות ער תמיד. תמיד לדעת מה קורה.

ומה איתה?

לא יודע.

אני מתקשר אלייה לפעמים, והיא צוחקת המון. ואני אוהב את הצחוק שלה. הוא חנוק כזה, מבויש.

והחיוך שלה גם כן. ותמיד היא מסתכלת לי, בעיניים. וזה כל כך מיוחד. אף פעם לא הסתכלו עליי ככה.

והעיניים הכחולות שלה, עמוקות כל כך. והשיער שלה. שתמיד מבולגן אבל עדיין איכשהו נראה מסודר. היא תמיד מניפה אותו לאחור.

ואז רואים את כל הפנים הלבנות שלה. אין אף שערה אחת שמסתירה אותן. או את הלחיים הורודות שלה.

הורג אותי שהיא נראית כאילו אני גם מוצא חן בעינייה. אבל היא לא עושה עם זה כלום. היא לא מתקשרת. ואני כבר לא יודע לאיזה סימן לחכות.

ועד מתי. ואם בכלל להתייאש. כי קשה לי לוותר.

ולאחרונה הכל מתפוגג.

הזיכרון האנושי נראה חמקמק מאי פעם,

קשה לאחוז זיכרון מוצק.

קשה לא להשכיח ממני את מה שקרה.

קשה לי לזכור מה קרה אתמול. ואני מרגיש במבט לאחור כאילו רק ימים בלתי נשכחים נשמרים. וכל השאר זכרונות חסרי ערך. חיים שלמים נאבדים לתוך תהום השכחה. האם זה רק אני? או שזה גם אתם? ולמה אי אפשר לאחוז יותר בכף היד? למה הכל זולג החוצה? כמו חול שנוטף דרך מרווחי האצבעות.

קשה לי כרגע. לא יודע אם נפשית. פשוט הכל חסר מטרה. פשוט לקבל ציונים טובים ולשמח את ההורים עם שיעורי הנהיגה המזדיינים או העבודה שעושה לי כאב ראש. אין לי אפילו זמן פנאי או מקום לזכור. או לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי. ולמה אני עושה את זה? הלוואי הייתי יכול לחזור אחורה בהרגשה שלושה חודשים. הכל היה אז יותר מובן. כי קשה לי כבר לחיות בחוסר הוודאות הזאת, הכל צף באוויר, אבל...

אף פעם לא נוחת.

הכל מושהה.

לילה

לפני כמה שבועות, בעודי משוטט לי ברשת נתקלתי בתמונה הבאה.

זהו דבר די חדש לי, בתור נער בן 17. חייל שלחם למען המדינה, ואיש אינו יודע מי הוא, מי הוריו, מי סיפור חייו ואילו נערות אהב?

אין איש יודע איך נהרג, מי חיפש אותו ואם מישהו מצא. לכבוד יום הזיכרון תשע"ג, החלטתי לעשות מעשה ולעלות לבית העלמין הצבאי בחיפה על מנת להניח זרים על קברים של חיילים אלמוניים. על מנת להניח זר לאילו שאין מי שיניח זר בשבילם. על אילו שאף אחד לא בא לבקרם עוד.

כל שנה אנחנו עולים עם קרובת המשפחה שלנו לבית העלמין הצבאי בחיפה. אחיה נהרג בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים ונשלח עם שאר חייליו לקרב שהיה נראה אבוד מראש. הוא היה בן 29 במותו. לאחר הצפירה והתחלת הטקס המסורתי, הגעתי לשער בית העלמין וחיפשתי את ילדי תנועת הנוער שמחלקים זרים בכל שנה. הם לא היו שם, אבל במקרה מצאתי זר של פרחים כתומים קטנים שנח על ספסל בכניסה. לקחתי אותו והתחלתי ללכת לעבר החלקה האמצעית בבית העלמין.

עברתי דרך רבבות של אנשים, והתחלתי לבסוף ללכת לכיוון הכניסה הדרומית, שם נמצאים קברי תש"ח. כל כך הרבה פרצופים ניבטו אליי והיו דוממים. כולם הסתכלו לכיוון שממנו באתי, והרגשתי כאילו קהל שלם דומם מביט עליי. הרגשתי אפילו אשם במידת מה בכך שלא עמדתי בהקראת "אל מלא רחמים" ו"יזכור". אבל ידעתי שאני עושה זאת למען מטרה חשובה. עברתי את החלק האזרחי של בית העלמין. כמה קברים אלמוניים של הנספים בטביעת האונייה פטריה. הזדעזתי. למות ללא שם. ללא כלום. ללא קרוב, אח, חבר. שום כלום. לבסוף הגעתי אל חלקת מלחמת העצמאות.

בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל אני מרגיש שבמידת מה מלחמת העצמאות לא נחשבת למלחמה של ממש. לאבן דרך בדרכה של המדינה. אני החלטתי ללכת אל הקברים הצבאיים, שבצורה מאוד משונה כלל לא נמצאים בחלקת הקברים הצבאיים. אני באתי לזכור. בבואי אל הקברים, חיפשתי קבר ללא שם. לא מצאתי אחד.

עברתי על כל אחד מ30 (בערך) הקברים שראיתי, אבל כולם היו עם שם. עובדה משמחת אמנם, אבל חיפשתי משמעות לכל הדבר הזה שהחלטתי לעשות. מה שגם שעל כל קבר היה מונח זר. התחלתי להתייאש מכל העניין ולחזור, עד שנעצרתי.

קבר של ילד בן 17.

בגילי.

הוצאתי את הזר מהשקית והנחתי. התחלתי לדבר.

"צבי, תראה... את כנראה יותר גיבור ממני. יותר אכפת לך מהמדינה. ובכל זאת באתי. רציתי להגיד לך עד כמה אני מעריך את הזכות שיש לי את המדינה הזאת, בין השאר בגלל אנשים כמוך. באמת, תודה. אני לא מכיר אותך, ואני לא יודע מה אתה עשית למען המדינה, אבל אני מאמין שלא עשית את זה לחינם. אז תודה, אני באמת מעריך את זה. לא מובן מאליו בכלל. ו.. להתראות."

-ציטוט בערך מדויק, בערך-

אולי הייתי יכול להתחבר ברמה הרגשית יותר. אולי כן. אבל לאחר חלק מההליכה חזור, הבנתי שלא. הבנתי שלא משנה מי היה אותו צבי אידלמן. אני עדיין זוכר אותו ואוהב אותו על מה שהוא היה בשביל המדינה הזו כילד בן 17. ואני מודה לו על כך, אף על פי שאיני מכיר אותו.

בנסיעה חזור, מצאתי את הקטע הבא:

"צבאי אידלמן. בן ראובן. נולד בשנת תרפ"ב (1922) בחיפה. אביו היה פקיד בכיר בשירות הרכבות. חבר "מכבי". לימים הצטרף לארגון ה"הגנה". בנובמבר 1938 החל לעבוד בחברת "קלוג" האמריקאית שעסקה בהקמת בתי הזיקוק במפרץ חיפה. בכ"א בכסלו תרצ"ט (14.12.1038) נורה בעברו ליד שכונת ואדי ניסנאס בקצה הדר הכרמל ונפגע בבטנו, בחזהו וברגלו. הוא הובא לבית החולים "הדסה" וכעבור יומיים, בכ"ג בכסלו תרצ"ט (16.12.1938), נפטר מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בחיפה."

פתאום בא לי לבכות.

לא, הוא לא אותו גיבור הירואי שלחם על המשלט ונפל.

הוא היה אדם שנרצח ללא סיבה מוצדקת. ובמותו, ילד בן 17, ציווה עליי ועל שאר האנשים להבין שהיום הזה, והמקום בו אנחנו חיים לא יכול להתפס כמובן מאליו. המקום בו אני יושב כרגע, המדינה שהפכנו למה שהיא היום, היא גם בזכותך צבי. אז תודה. תודה שיש לי את הזכות לשמוע על הסיפור שלך. וגם אם לא נהרגת בגלל מלחמה אישית שלך למען המולדת, אני בטוח שמותך לא היה לשווא.

יהי זכרך ברוך.