|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כשלגבר נשבר הלב -
אז הוא הולך לחדר, מכבה את האור ובודק שאין איש שרואה.
ואז הוא בוכה.
קישור, 1:27.
הזכיר לי, לא יודע למה.
בטח תחשבו שאני מתנהג כמו בת. לא אכפת לי את האמת. זה מאחורי.
כן, היא התנשקה עם מישהו מחיפה אתמול.
לא, לא הייתי במסיבה.
גם לא הייתי יכול לעצור מבעדם.
וכל השאר שניסו להתחיל איתה.
התקשרתי אלייה היום, והיא אמרה שהיא לא יכולה לדבר כרגע, ושנדבר בהמשך.
אבל אני יודע שזה נגמר.
אני יודע שלא נמשיך לדבר.
ואנתק קשר איתה ועם כל השאר.
ואקווה שאולי יום אחד יגיע תורי.
She's Gone.
Bitter Song - Butterfly Boucher
* עריכה - הרבה חושבים שמה שקרה כאן זו בגידה, וזה לא. אבהיר בקרוב מה קרה לסקפטים מבניכם.
|
נכתב על ידי
,
14/5/2013 16:21
בקטגוריות סוף, אהבה, זוגיות, בחירה, ביחד, נפרד, לב, שבור, עצב, בכי, נגמר, אבדה, אוזן קשבת, אי הבנה, אין, אקזיסטנציאליזם, בלבול, גבר, דיאלוגים, דמות, דעה, הבנה, הגנה, זכרונות, חברה, חברים, חברתי, חוסר הבנה, חוסר ערך, חיים, ייאוש, ייעוד, יצרים, מועקה, מצוקה, מציאות, מרגש, מרחב, משמעות, נער, נוגע ללב, סתם, סיפוק, פחד, פסיכולוגיה, רצון, נשבר, חלום
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
זיכרון
הכל מאוד משונה לאחרונה. חסר ובעל משמעות גם כן.
לאחרונה קשה לי לישון. במיוחד בלילה.
כי...
לישון זה כמו למות. רק שאתה מתעורר בסוף.
ואם בא לי להיות בהכרה תמיד, בשליטה תמיד, אז מה?
אם מתים, אז... איך יודעים שמתים?
עדיף פשוט להיות ער תמיד. תמיד לדעת מה קורה.
ומה איתה?
לא יודע.
אני מתקשר אלייה לפעמים, והיא צוחקת המון. ואני אוהב את הצחוק שלה. הוא חנוק כזה, מבויש.
והחיוך שלה גם כן. ותמיד היא מסתכלת לי, בעיניים. וזה כל כך מיוחד. אף פעם לא הסתכלו עליי ככה.
והעיניים הכחולות שלה, עמוקות כל כך. והשיער שלה. שתמיד מבולגן אבל עדיין איכשהו נראה מסודר. היא תמיד מניפה אותו לאחור.
ואז רואים את כל הפנים הלבנות שלה. אין אף שערה אחת שמסתירה אותן. או את הלחיים הורודות שלה.
הורג אותי שהיא נראית כאילו אני גם מוצא חן בעינייה. אבל היא לא עושה עם זה כלום. היא לא מתקשרת. ואני כבר לא יודע לאיזה סימן לחכות.
ועד מתי. ואם בכלל להתייאש. כי קשה לי לוותר.
ולאחרונה הכל מתפוגג.
הזיכרון האנושי נראה חמקמק מאי פעם,
קשה לאחוז זיכרון מוצק.
קשה לא להשכיח ממני את מה שקרה.
קשה לי לזכור מה קרה אתמול. ואני מרגיש במבט לאחור כאילו רק ימים בלתי נשכחים נשמרים. וכל השאר זכרונות חסרי ערך. חיים שלמים נאבדים לתוך תהום השכחה. האם זה רק אני? או שזה גם אתם? ולמה אי אפשר לאחוז יותר בכף היד? למה הכל זולג החוצה? כמו חול שנוטף דרך מרווחי האצבעות.
קשה לי כרגע. לא יודע אם נפשית. פשוט הכל חסר מטרה. פשוט לקבל ציונים טובים ולשמח את ההורים עם שיעורי הנהיגה המזדיינים או העבודה שעושה לי כאב ראש. אין לי אפילו זמן פנאי או מקום לזכור. או לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי. ולמה אני עושה את זה? הלוואי הייתי יכול לחזור אחורה בהרגשה שלושה חודשים. הכל היה אז יותר מובן. כי קשה לי כבר לחיות בחוסר הוודאות הזאת, הכל צף באוויר, אבל...
אף פעם לא נוחת.
הכל מושהה.
לילה
|
נכתב על ידי
,
11/5/2013 23:17
בקטגוריות 17, אי הבנה, אידיאולוגיה, אישיות, בחירה, בלבול, בעד, גבר, דמות, דעה, הגנה, זיכרון, חוסר ערך, חיים, מוות, מצוקה, נגד, נוגע ללב, נער, עזרה, ערך, פחד, זכרונות, חוסר, חוסר ערך, חוסר הבנה, מציאות, מועקה, אין, מטרה, ריק, סתם, ייאוש, אקזיסטנציאליזם, אבסורד, אבדה, מרחב, זמן, אהבה, רצון, ייעוד, בבקשה, משמעות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
קריסת מערכות
סתם, לא יודע.
ההופעה לפני חודש רודפת אותי. קשה לי לישון בלי לחלום על זה שוב.
לפני חודש היו לנו מונולוגים-דיאלוגים. הייתי אומר איזה מחזה עשיתי עם השותף שלי אבל אז כנראה שהיו מזהים אני אז... לא.
חייב להגיד שהיה מעולה. אמרו שכבשנו את הקהל והיה מעולה. ומצחיק. ומרגש.
קיבלנו אפילו מאה.
אבל לא יודע.
ההופעה הראשונה הייתה מדהימה, באמת. אפילו נ' הבן זונה ישב בקהל וראה איך אני עושה את תפקיד חיי וכולם מתלהבים.
אבל לא יודע.
אני זוכר שהמוזיקה התחילה לפעול, והבן זוג נכנס לקהל. הקהל מחא כפיים בהיסטריה. התחילה הסצנה. כשהבן זוג אמר את הקטע המצחיק כולם התלהבו. וגם בקטעים הראשונים המצחיקים שלי כל הקהל צחק. ואז התחילה דרמה ומשום מה הקהל עדיין צחק. ואז הוא הבין, סוף סוף.והתחלתי לצעוק. והתחלתי עוד רגע לבכות. ואז, ביציאה מהבמה, הבטתי לזרקור, ואמרתי את המשפט הסוגר. והשפתיים שלי רעדו, והחיוך שלי נמוג, והיה שקט. ואז, דידיתי החוצה בצעדים איטיים. האור כבה. לא ראיתי כלום. מחיאות כפיים היסטריות שוב.
ועכשיו שאני כותב את זה שוב אני מרגיש כאילו עשיתי חרא תפקיד ומי שהכי בלט, כל הזמן, היה הבן זוג שלי.
כוס עמק!
אני פשוט שונא את עצמי.
למה אני לא יכול להאמין שהייתי אולי אפילו יותר טוב ממנו? שלמרות שאליי ניגשו יותר מבוגרים ואנשים ביום הראשון (ולא מהשכבה, מזה פחות אכפת לי -סוגשלשקר-) ממנו, באמת אולי הייתי יותר טוב ממנו? למה אני פשוט לא יכול פאקינג להאמין לזה?!
היה לי תפקיד יותר דרמטי משל בן הזוג שלי, שלו היה יותר קומי. ובלילה הראשון שעשינו את זה יותר התלהבו ממני (הקהל היה מבוגר יותר, ואהב דרמה מאוד), אבל ביום השני שעשינו את זה מול הבצפר, יותר אהבו את התפקיד שלו. מה שמעצבן אותי בכל העניין זה שאני גם ככה פחות מחובר לשכבה, אבל עצבן אותי שפשוט ראו את התפקיד שלי כלא-תפקיד. כאילו רק מה שמצחיק זה מה שעובד. פשוט דפוק. לאן אני נעלמתי? מה עם ההערכה כלפי? רק מה שגורם לכם לנחור בגלל איזה בדיחה על בלונדינית - זה מה שמצחיק אתכם בתיאטרון?
בתכלס ההופעה הראשונה לי חשובה יותר. ואפילו שבאו אליי יותר מ20 אנשים, שחלקם אני אפילו לא מכיר ואמרו לי עד כמה הייתי טוב וכמה אהבו את הסצנה, אני פשוט לא מרגיש ככה ולא מאמין לאף אחד. אני אשכרה עוקב אחרי כמה לייקים אני קיבלתי בהשוואה לבן זוג שלי על התמונה של הדיאלוגים.
פשוט פתטי.
למה אנשים אומרים לי דברים רעים ואני מאמין, אבל אומרים לי שאני מוכשר ועשיתי את התפקיד טוב, אולי יותר מבן הזוג, אולי הכי - לזה אני לא יכול פשוט להאמין. אני מתחרפן. בא לי להרגיש פעם אחת שהייתי באמת טוב במה שעשיתי. אני צריך מישהו שישכנע אותי שהייתי מעולה. והלך לי טוב. למרות שאני יודע שהיה ככה,
אבל....
אני פשוט לא מאמין.
אני לא יודע.
|
נכתב על ידי
,
9/5/2013 21:57
בקטגוריות 17, אורח חיים, איכות, בחירה, גבר, דעה, זיכרון, חיים, ילד, נער, בלבול, תיאטרון, פחד, אי הבנה, עזרה, מצוקה, חוסר ערך, ערך, מדהים, מרגש, מוצלח, נוגע ללב, 100, לחימה, תפקיד, דיאלוגים, מונולוגים, משחק, דמות, במה, זרקורים
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: