החיים כצל חולף

אני באמת רוצה את זה.

אני רוצה לשרת ביחידה קרבית.

אם יש אפשרות שתשלב גם משהו חוץ מלחימה,

כמו מודיעין שדה.

אני רוצה ללכת ליחידה כזו כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל-

לעמוד בלחץ פיזי

לעמוד בלחץ נפשי

געגועים

קשיים חברתיים

אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול.

כי לאחרונה אני מרגיש שהכל יותר מדי מהר.

וכולם הולכים לקרבי בלי לחשוב בכלל על זה.

התבגרנו?

קשה לי.

אז כדי לקצר, למי שמשרת/ שירת/ ישרת ביחידה קרבית:

• איך הגעת ליחידה?
• האם התאמנת בחוג לכושר קרבי? האם החברה הגברית כולה לא יוצרת מבוכה/ תחושת תחרותיות יתר/ התלהבות שיוצרת תחושת אי נוחות?
• למה בחרת דווקא ביחידה כזו?
• האם אתה לא מפחד למות?
• האם אתה מרגיש כאילו אתה מדכא את יצר ההומניות שבך בצבא?
• האם הבחירה בקרבי נובעת מהכבוד שרוחשים לאדם ששירת ביחידה קרבית?
• מה הפעולות כוללות באופן רגיל? מה תנאי הסכנה?
• האם אתה בודד לעיתים?

אשמח מאוד לתשובות. קשה לי נורא כרגע לבחור האם ללכת לדרך הקלה, הנוחה והכיפית (מודיעין לסוגיו) או לקרבי (המשלב מודיעין, למשל) אבל להרגיש כאילו השגתי מטרה נוספת בחיים.

אז הוא הולך לחדר, מכבה את האור ובודק שאין איש שרואה.

ואז הוא בוכה.

קישור, 1:27.

הזכיר לי, לא יודע למה.

בטח תחשבו שאני מתנהג כמו בת. לא אכפת לי את האמת. זה מאחורי.

כן, היא התנשקה עם מישהו מחיפה אתמול.

לא, לא הייתי במסיבה.

גם לא הייתי יכול לעצור מבעדם.

וכל השאר שניסו להתחיל איתה.

התקשרתי אלייה היום, והיא אמרה שהיא לא יכולה לדבר כרגע, ושנדבר בהמשך.

אבל אני יודע שזה נגמר.

אני יודע שלא נמשיך לדבר.

ואנתק קשר איתה ועם כל השאר.

ואקווה שאולי יום אחד יגיע תורי.

She's Gone.

 Bitter Song - Butterfly Boucher

* עריכה - הרבה חושבים שמה שקרה כאן זו בגידה, וזה לא. אבהיר בקרוב מה קרה לסקפטים מבניכם.

הכל מאוד משונה לאחרונה. חסר ובעל משמעות גם כן.

לאחרונה קשה לי לישון. במיוחד בלילה.

כי...

לישון זה כמו למות. רק שאתה מתעורר בסוף.

ואם בא לי להיות בהכרה תמיד, בשליטה תמיד, אז מה?

אם מתים, אז... איך יודעים שמתים?

עדיף פשוט להיות ער תמיד. תמיד לדעת מה קורה.

ומה איתה?

לא יודע.

אני מתקשר אלייה לפעמים, והיא צוחקת המון. ואני אוהב את הצחוק שלה. הוא חנוק כזה, מבויש.

והחיוך שלה גם כן. ותמיד היא מסתכלת לי, בעיניים. וזה כל כך מיוחד. אף פעם לא הסתכלו עליי ככה.

והעיניים הכחולות שלה, עמוקות כל כך. והשיער שלה. שתמיד מבולגן אבל עדיין איכשהו נראה מסודר. היא תמיד מניפה אותו לאחור.

ואז רואים את כל הפנים הלבנות שלה. אין אף שערה אחת שמסתירה אותן. או את הלחיים הורודות שלה.

הורג אותי שהיא נראית כאילו אני גם מוצא חן בעינייה. אבל היא לא עושה עם זה כלום. היא לא מתקשרת. ואני כבר לא יודע לאיזה סימן לחכות.

ועד מתי. ואם בכלל להתייאש. כי קשה לי לוותר.

ולאחרונה הכל מתפוגג.

הזיכרון האנושי נראה חמקמק מאי פעם,

קשה לאחוז זיכרון מוצק.

קשה לא להשכיח ממני את מה שקרה.

קשה לי לזכור מה קרה אתמול. ואני מרגיש במבט לאחור כאילו רק ימים בלתי נשכחים נשמרים. וכל השאר זכרונות חסרי ערך. חיים שלמים נאבדים לתוך תהום השכחה. האם זה רק אני? או שזה גם אתם? ולמה אי אפשר לאחוז יותר בכף היד? למה הכל זולג החוצה? כמו חול שנוטף דרך מרווחי האצבעות.

קשה לי כרגע. לא יודע אם נפשית. פשוט הכל חסר מטרה. פשוט לקבל ציונים טובים ולשמח את ההורים עם שיעורי הנהיגה המזדיינים או העבודה שעושה לי כאב ראש. אין לי אפילו זמן פנאי או מקום לזכור. או לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי. ולמה אני עושה את זה? הלוואי הייתי יכול לחזור אחורה בהרגשה שלושה חודשים. הכל היה אז יותר מובן. כי קשה לי כבר לחיות בחוסר הוודאות הזאת, הכל צף באוויר, אבל...

אף פעם לא נוחת.

הכל מושהה.

לילה