החיים כצל חולף

לא יודע. שמח לי 

הכל נראה ברור פתאום, לא יודע.

הרבה אנשים, מה"מגניבים" של השכבה (בואו נקרא לזה ככה. פשוט כבר אנחנו גדולים מדי בשביל להגיד מקובלים) מנסים להתקרב אליי

אבל אני לא יודע. אני די דוחה אנשים. מרחיק אותם. אני לא מחזיר להם יחס כמו שהם נותנים לי. באופן פרדוקסלי חלקם חוזרים.

למה? לא יודע. אם הייתי רוצה הייתי יכול להיות גם אחד מהבליינים האלה עם ה1,200 חברים בפייסבוק ועם ה50 כוסות ערק בכל תמונת פרופיל.

אבל לא יודע. אני לא האדם הזה. אני אדם של חופש במהות ללא מילים. סתם כזה שנהנה לשמוע מוסיקה ולרוץ בשדה כי הוא יפה בבוקר.

כמו שמקלמור אמר: "We came here to live life like nobody was watching".

מאמין בזה מאוד.

לא כופה על עצמי נורמות חברתיות.

שבא לי להיות מוזר - אני מוזר.

ושבאלי לעשות שטויות אני עושה.

מרגיש לפעמים שזה עולה במחיר חברתי.

אבל לא נורא.

או שכן?

עברתי בית ספר שרחוק מסביבת המגורים שלי כשהייתי ביסודי. זכיתי להשכלה טובה יותר אבל אני לא בקשר עם האנשים פה.

חלקם מנסים, שלא במסגרת המקום, להתקרב. אבל, אני די מרחיק. התרגלתי לזה. מעדיף כמה חברים טובים שאני רוצה וזהו. לא יותר.

ואולי כדאי לי קצת יותר להפתח? איך אסתדר בעתיד? אם ארצה נגיד, להיות בשנת שירות או מכינה?

מה אעשה אז?

או שארצה לשרת ביחידה קרבית? אני לא יכול להמשיך את הדחייה הזאת מאנשים. ובמיוחד מבנים. אני מרגיש פשוט שאני שונה בתור בן.

לא מפריע לי לא להצמד לחוקי ה"גבר". או לדבר על מה שאני מרגיש נטו. או על חלומות, שאיפות. אני מניח שכן, אני מתנהג בגבריות. אבל,

עדיין אני מרגיש שונה באיזשהו מקום. אני פשוט לא אותו הדבר. וזה לטובה. בסופו של דבר כולם במוקדם או במאוחר מבינים שזה לא עובד ככה.

הגבר הכי גברי זה הגבר שפשוט מרגיש ככה, וזהו.

ואני מרגיש כרגע באמת טוב. הכל מאוד נקי וטהור. ומובן.

טוב...

שיהיה בהצלחה היום, בגרות אחרונה באנגלית!

סתם, לא יודע.

ההופעה לפני חודש רודפת אותי. קשה לי לישון בלי לחלום על זה שוב.

לפני חודש היו לנו מונולוגים-דיאלוגים. הייתי אומר איזה מחזה עשיתי עם השותף שלי אבל אז כנראה שהיו מזהים אני אז... לא.

חייב להגיד שהיה מעולה. אמרו שכבשנו את הקהל והיה מעולה. ומצחיק. ומרגש.

קיבלנו אפילו מאה.

אבל לא יודע.

ההופעה הראשונה הייתה מדהימה, באמת. אפילו נ' הבן זונה ישב בקהל וראה איך אני עושה את תפקיד חיי וכולם מתלהבים.

אבל לא יודע.

אני זוכר שהמוזיקה התחילה לפעול, והבן זוג נכנס לקהל. הקהל מחא כפיים בהיסטריה. התחילה הסצנה. כשהבן זוג אמר את הקטע המצחיק כולם התלהבו. וגם בקטעים הראשונים המצחיקים שלי כל הקהל צחק. ואז התחילה דרמה ומשום מה הקהל עדיין צחק. ואז הוא הבין, סוף סוף.והתחלתי לצעוק. והתחלתי עוד רגע לבכות. ואז, ביציאה מהבמה, הבטתי לזרקור, ואמרתי את המשפט הסוגר. והשפתיים שלי רעדו, והחיוך שלי נמוג, והיה שקט. ואז, דידיתי החוצה בצעדים איטיים. האור כבה. לא ראיתי כלום. מחיאות כפיים היסטריות שוב.

ועכשיו שאני כותב את זה שוב אני מרגיש כאילו עשיתי חרא תפקיד ומי שהכי בלט, כל הזמן, היה הבן זוג שלי.

כוס עמק!

אני פשוט שונא את עצמי.

למה אני לא יכול להאמין שהייתי אולי אפילו יותר טוב ממנו? שלמרות שאליי ניגשו יותר מבוגרים ואנשים ביום הראשון (ולא מהשכבה, מזה פחות אכפת לי -סוגשלשקר-) ממנו, באמת אולי הייתי יותר טוב ממנו? למה אני פשוט לא יכול פאקינג להאמין לזה?!

היה לי תפקיד יותר דרמטי משל בן הזוג שלי, שלו היה יותר קומי. ובלילה הראשון שעשינו את זה יותר התלהבו ממני (הקהל היה מבוגר יותר, ואהב דרמה מאוד), אבל ביום השני שעשינו את זה מול הבצפר, יותר אהבו את התפקיד שלו. מה שמעצבן אותי בכל העניין זה שאני גם ככה פחות מחובר לשכבה, אבל עצבן אותי שפשוט ראו את התפקיד שלי כלא-תפקיד. כאילו רק מה שמצחיק זה מה שעובד. פשוט דפוק. לאן אני נעלמתי? מה עם ההערכה כלפי? רק מה שגורם לכם לנחור בגלל איזה בדיחה על בלונדינית - זה מה שמצחיק אתכם בתיאטרון?

בתכלס ההופעה הראשונה לי חשובה יותר. ואפילו שבאו אליי יותר מ20 אנשים, שחלקם אני אפילו לא מכיר ואמרו לי עד כמה הייתי טוב וכמה אהבו את הסצנה, אני פשוט לא מרגיש ככה ולא מאמין לאף אחד. אני אשכרה עוקב אחרי כמה לייקים אני קיבלתי בהשוואה לבן זוג שלי על התמונה של הדיאלוגים.

פשוט פתטי.

למה אנשים אומרים לי דברים רעים ואני מאמין, אבל אומרים לי שאני מוכשר ועשיתי את התפקיד טוב, אולי יותר מבן הזוג, אולי הכי - לזה אני לא יכול פשוט להאמין. אני מתחרפן. בא לי להרגיש פעם אחת שהייתי באמת טוב במה שעשיתי. אני צריך מישהו שישכנע אותי שהייתי מעולה. והלך לי טוב. למרות שאני יודע שהיה ככה,

אבל....

אני פשוט לא מאמין.

אני לא יודע.