החיים כצל חולף

לא יודע. שמח לי 

הכל נראה ברור פתאום, לא יודע.

הרבה אנשים, מה"מגניבים" של השכבה (בואו נקרא לזה ככה. פשוט כבר אנחנו גדולים מדי בשביל להגיד מקובלים) מנסים להתקרב אליי

אבל אני לא יודע. אני די דוחה אנשים. מרחיק אותם. אני לא מחזיר להם יחס כמו שהם נותנים לי. באופן פרדוקסלי חלקם חוזרים.

למה? לא יודע. אם הייתי רוצה הייתי יכול להיות גם אחד מהבליינים האלה עם ה1,200 חברים בפייסבוק ועם ה50 כוסות ערק בכל תמונת פרופיל.

אבל לא יודע. אני לא האדם הזה. אני אדם של חופש במהות ללא מילים. סתם כזה שנהנה לשמוע מוסיקה ולרוץ בשדה כי הוא יפה בבוקר.

כמו שמקלמור אמר: "We came here to live life like nobody was watching".

מאמין בזה מאוד.

לא כופה על עצמי נורמות חברתיות.

שבא לי להיות מוזר - אני מוזר.

ושבאלי לעשות שטויות אני עושה.

מרגיש לפעמים שזה עולה במחיר חברתי.

אבל לא נורא.

או שכן?

עברתי בית ספר שרחוק מסביבת המגורים שלי כשהייתי ביסודי. זכיתי להשכלה טובה יותר אבל אני לא בקשר עם האנשים פה.

חלקם מנסים, שלא במסגרת המקום, להתקרב. אבל, אני די מרחיק. התרגלתי לזה. מעדיף כמה חברים טובים שאני רוצה וזהו. לא יותר.

ואולי כדאי לי קצת יותר להפתח? איך אסתדר בעתיד? אם ארצה נגיד, להיות בשנת שירות או מכינה?

מה אעשה אז?

או שארצה לשרת ביחידה קרבית? אני לא יכול להמשיך את הדחייה הזאת מאנשים. ובמיוחד מבנים. אני מרגיש פשוט שאני שונה בתור בן.

לא מפריע לי לא להצמד לחוקי ה"גבר". או לדבר על מה שאני מרגיש נטו. או על חלומות, שאיפות. אני מניח שכן, אני מתנהג בגבריות. אבל,

עדיין אני מרגיש שונה באיזשהו מקום. אני פשוט לא אותו הדבר. וזה לטובה. בסופו של דבר כולם במוקדם או במאוחר מבינים שזה לא עובד ככה.

הגבר הכי גברי זה הגבר שפשוט מרגיש ככה, וזהו.

ואני מרגיש כרגע באמת טוב. הכל מאוד נקי וטהור. ומובן.

טוב...

שיהיה בהצלחה היום, בגרות אחרונה באנגלית!