אז ברוח יום הכיפורים אני מרפרפת קצת על פוסטים ישנים שלי בבלוג הזה... 

ומצאתי את אותם פוסטים שכתבתי לפני יותר משנה ורבע, ממש קצת לפני שאני והחבר הכרנו. 

הייתי כל כך ממורמרת מזה שאין לי חבר, מזה שלחרמנות שלי אין פורקן ומזה שאין לי מישהו שמעריך 

אותי באמת, שאני לא מרגישה נחשקת ושאין מי שיהיה רציני כלפיי עד כדי היכרות עם האמא שלו. 

והנה אני מוצאת את עצמי פה: שנה ומשהו עם הבן זוג המקסים הזה, שכל כך מכבד אותי ומעריך אותי, 

אוהב אותי ואני חשובה לו (וכמובן שהכל הדדי), ושלפעמים הוא אפילו רוצה לנשק את האדמה שאני דורכת 

עליה או את סוליות נעליי (כמובן שאני לא מרשה לו, למה שילקק סוליה מלוכלכת?!). 

אני מוצאת את עצמי מקטרת כל כך הרבה - על זה שהוא לפעמים לא מקבל את זה שאני רואה דברים בצורה 

שונה ממנו (כלומר שאין אמת אחת) ועל זה שהוא כ"כ בלגניסט ושיש מן ציפייה נסתרת כזאת שלו ושל המשפחה 

שלו ממני להיות זאת שאחראית על הסדר והניקיון בבית שלנו. הבית שלנו? כן, בדיוק שכרנו דירה ביחד, כבר 

עברנו לגמרי ורק נותרו עוד כמה נגלות של דברים להעביר אבל אנחנו כבר ישנים ואוכלים בדירה החדשה. 

ואני מקטרת על זה שהדירות בת"א מגעילות ויקרות מדי (הפתעה, כאילו שמחאת 2011 מעולם לא קרתה), 

על זה שהבעל בית עיצבן אותנו ועל דברים כלליים שמעצבנים אותי באופן כללי. 

אני כל הזמן עסוקה במה לא טוב ומה קשה לי ומעצבן אותי - מה לא בסדר בי ומה לא בסדר בו... 

אבל כבר עשינו החלטה - בשנה הקרובה נגור ביחד, ננהל משק בית משותף שכולל התנהלות כלכלית 

משותפת ונראה איך זה ילך לנו. כמובן שאם נראה שאנחנו ממש לא מסתדרים עד כדי פרידה - אז 

תהיה פרידה (למרות ששנינו מקווים ממש שזה לא יגיע למצב הזה). אח"כ - אלוהים גדול. 

פשוט, כל כך קל להתרגל לדברים טובים עד ששוכחים להעריך לפעמים את מה שיש לך בידיים. 

חברות שלי מתות מקנאה לפעמים על זה שהוא כזה רציני כלפיי, על זה שאני באה איתו להרבה ארוחות 

שישי אצל סבתא שלו, על זה שהייתי איתו ב-2 חתונות של המשפחה שלהם ופגשתי את כל המשפחה 

המורחבת כבר כמה פעמים וכו'... הוא בחור מקסים שאוהב אותי ונותן לי חופש להיות מי שאני - 

וכשהוא לא נותן לי להיות מי שאני זה כי הוא מנסה למשוך אותי למעלה: לממש עוד ועוד מתוך הפוטנציאל 

הטמון בי בלי לפחד. ונכון, הוא לפעמים עצלן בהרבה דברים וזה מטריף אותי אבל הוא יודע שזה משהו 

שהוא צריך לשפר ובסה"כ אנחנו רק בתחילת דרכנו ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. 

פשוט שכחתי כמה קשה היה לי לפני שהכרתי אותו, ועד כמה הוא מילא לי את החיים והעשיר לי אותם. 

שכחתי כבר את העובדה שיש בו בדיוק את כל הדברים שרציתי בגבר שלי. אז נכון- אף אחד לא מושלם 

אבל טוב שככה! גם אני לא מושלמת ולפעמים עולה לו על העצבים ואנחנו רבים בגלל הדברים האלה. 

ולפעמים הוא נודניק ובא לי המון ספייס ממנו והוא לרוב מאפשר לי את הספייס הזה. 

שכחתי כמה הייתי חרמנית לפני שפגשתי אותו, היום זה מובן מאליו שכשמתעורר אצלי החשק הכי קטן, 

זה מיד מגיע לפורקן כי הוא רוצה בערך פי כמה וכמה יותר ממני... 

בקיצור- יש לנו המון על מה לעבוד ביחד ולבד אבל אלה דברים פתירים. 

הבעיות היום הן טכניות, או לפחות כבר שייכות לשלב הבא: צרות של עשירים! כל כך הרבה שנים 

ייחלתי לרגע הזה שבו יהיו לי הבעיות האלה (שאין לי כוח לפרט אותן), שאיך אני יכולה פתאום 

בשנה ומשהו לשכוח שאי פעם ייחלתי לזה? 

אז אני אומרת תודה על ההיכרות הכל כך מקרית שהזדמנה לשנינו, שבזכותה אנחנו ביחד היום (הכרנו בישרא), 

ותודה על זה שהדברים בינתיים מאוד הסתדרו (טפו-טפו-טפו). 

גמר חתימה טובה לכולם ושנה טובה, תודה לכם על התמיכה שהענקתם לי באותה תקופה שהייתה לא פשוטה בחיי :)