"אתה שונה מחבריך באלפי מדדים, בעברך, במהותך ובתכליתך. ההשוואה תרחיק אותך מחייך" 

"זוהי מעלה גדולה כאשר האדם חפץ ומשתוקק בהצלחת חברו, גם אם הוא עצמו אינו מצליח"

"לכל אדם יש נקודה מיוחדת משלו.

חפש ומצא את שלך, התרכז ושמח בה.

כך תוכל לאהוב באמת, כך הטוב אשר בחברך לא יפריע את חייך"

 - רבי נחמן מברסלו. 

אז כן, אני מוצאת את עצמי המון פעמים מסתכלת בקנאה, מרירות וציניות על הצלחה של אנשים: 

החל מהחברות המאוד קרובות שלי וכלה בכל מיני אנשים שפעם הכרתי ומעולם לא סבלתי, ואיחלתי להם רק רע. 

ככל שאני מרבה לעקוב אחרי פרופילים של אנשים בפייסבוק מתוך סקרנות מה איתם, ואני עושה את זה לאחרונה 

בעיקר לכל מיני בנות שהיו איתי בבי"ס ומיררו את חיי שם. מסתכלת בתמונות הכביכול יפות ושמחות שלהן בעין צרה, 

כועסת עליהן ומנסה להגיד לעצמי שלא באמת טוב להן, ושעצם האקט הזה של העלאת כל כך הרבה תמונות לפייסבוק - 

כשההגדרה היא "ציבורי" (משמע לא רק חברים יכולים לראות, אלא גם אנשים כמוני) - מראה עד כמה הן מגעילות בעיניי. 

ואז אני תופסת את עצמי וחושבת: "מה לעזאזל את עושה?! את מבזבזת את זמנך היקר בקנאה ואיחולים רעים לאנשים 

שמעולם לא היו שווים את המבט שלך? את מסתכלת על ההישגים של החברות שלך ומקווה לחכות איפה הן יפלו? 

את שמחה בשמחתן רק כאשר הן במקום יותר נמוך ממך??? מה זה?! איזה מן בן אדם את?!" 

נכון, אלו תכונות אנושיות בסה"כ, אנשים הם קנאים ומה לעשות - עם כל הפרגון שבעולם, כאשר אנשים (כלשהם) יותר 

מוצלחים מאיתנו - קרובים אלינו ככל שיהיו -זה מעצבן אותנו. ומי שזה באמת לא מעצבן אותו - כל הכבוד, הלוואי עליי. 

אז קראתי קצת ביום כיפור ספרים על ההלכה היהודית (מה בדיוק המצוות בחגים ולמה עושים אותן) - ספר שקצת עצבן אותי 

אבל מילא, ואז קראתי את "אין מקום רחוק" - שזה לקט ציטוטים (או פירושים של ציטוטים) שנאמרו ע"י רבי נחמן מברסלו. 

הבן אדם הזה אמר דברים כל כך חכמים - עושה רושם שהוא בעצמו לא ממש האמין שאלוהים קיים, או שלפחות לא ממש היה 

איכפת לו אם אלוהים קיים או לא. הוא בעיקר מדבר על כוחה של האמונה - ומסביר איזה טוב היא עושה לאדם. 

ואז חיברתי את זה למצוות שקראתי שצריך לקיים בספר על ההלכה היהודית, והבנתי איזה דברים טובים יש בדת שלנו 

וכמה שזה לפעמים טוב להיות מאמין - או יותר נכון - כמה חבל שאני כבר לא מאמינה באלוהים. 

האמונה הזאת שיש מישהו ששומר עליך ורואה אותך גם כשאתה לבד וגם כשהחיים בזבל - כל כך מחזקת! 

היא מעודדת אותך כשאתה עצוב / מדוכדך, וכן ממתנת אותך כדברים מאוד מצליחים לך ושומרת אותך עם הרגליים 

על הקרקע (שהדברים לא יעלו לך לראש, תזכור תמיד שאתה רק בן אדם). יש בזה משהו מאוד בריא שהתחלתי 

פשוט להעריץ. וכאן זה מתחבר בדיוק לציטוטים שלו שהבאתי בתחילת הפוסט: האמונה הזאת שיש מי שרואה אותי 

ומעריך אותי על כל תכונותיי (אלה שאני אוהבת ואלה שאני פחות אוהבת בי) - היא זו שתאפשר לי לשחרר ולהיות רגועה 

בכל מצב - גם במצבים בהם אני רואה אנשים שמצליחים יותר ממני - כאלה שאני אוהבת וגם כאלה שאני שונאת. 

הייתי רוצה להגיע למצב שאני יכולה באמת ובתמים לשמוח בשמחתם של אחרים ולאחל את הטוב ביותר לאויבים שלי 

(הכל כמובן במתכונת "חיה ותן לחיות", כי אם מישהו ירביץ לי - אני לא אטה לו את הלחי השניה כמו שבנצרות מצווים, 

אבל גם לא אחזיר לו בסטירה. אם לא הספקתי לבלום את המכה שלו אני אלך אחורה כל זמן שאני עם הפנים אליו- שלא 

יפתיע אותי פתאום מאחורה, וכשאהיה מספיק רחוקה, אפנה לו גב ואתרחק בלי בעיה ובלי טינה). 

אני בטוחה שזה היה הופך אותי לאדם הרבה יותר רגוע. 

תמיד להסתכל איך אני ביחס לעצמי ולאתגר את עצמי בהתאם - כדי לא לדכא את התחרותיות וההישגיות, כי הן כן בריאות במידה. 

אבל כל התסכול הזה שיש לי לפעמים - על בנות יותר יפות ממני (בעיקר כשחבר שלי מציין את זה), על אנשים שהתקדמו מאוד 

והצליחו להרוויח המון כסף - התסכול הזה לפעמים אוכל אותי מבפנים ואני נהיית בן אדם שפחות נעים להיות בקרבתו. 

אני לא רוצה להיות כזאת, אני רוצה להשתנות. 

אני רוצה לשחרר. 

אולי אני צריכה לשכנע את עצמי להאמין ולזכור שזה לא באמת משנה אם אין או יש מישהו/משהו ששם לב אליי, 

אלא שרק ההרגשה שלי שאולי זה כן קיים, היא זאת שחשובה. 

הרי מה איכפת לי לחיות את חיי באשליה ש"בורא עולם" קיים ורואה אותי? 

הרי אם הוא קיים אז יופי, ואם הוא לא קיים (והוא לא) - אז מה איכפת לי? מה רע להעביר חיים שלמים בשקר 

אם השקר הזה יגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ולהיות יותר ידידותית לסביבה? 

חומר למחשבה.