למה שוב פעם התעורר בי הדחף הזה? 

זה היה רדום כ"כ הרבה זמן, נתן לי לחיות בשקט את החיים שלי, בלי לירות לעצמי ברגל.. בלי להרוס... 

ופתאום ברגעים מסוימים זה צץ - הדחף החזק הזה להרעיב את עצמי, לסרב לקבל אוכל מאנשים (כלומר לסרב לקחת מהם 

את מה שהם מציעים לי, באופן כללי), לשבור את הכלים, להפוך לשלד בשקט בשקט ולהלחיץ את כולם מהמראה הרזה שלי. 

זה מעולם לא קרה, מעולם לא רזיתי או ניסיתי לרזות כ"כ, אני הרי יודעת שהרעבה עצמית היא עינוי נוראי ואני הרי מאוד אוהבת 

לאכול, תמיד אהבתי ותמיד אוהב, זה אף פעם לא שווה את זה וגם בפעמים שהייתי פוצחת ב"שביתת רעב" סתם מעצבים, זה היה 

נמוג תוך כמה שעות כי פשוט הייתי רעבה מדי והחלטתי שלא שווה לי לענות את עצמי בגלל טיפשות של אחרים. 

לפעמים אני חושבת שיש לי ראש של מופרעת אכילה (אנורקסית/בולמית) ושרק בזכות הסביבה שגדלתי בתוכה לא נהייתי כזאת. 

היו כמעטים, היו ספקות, היו תקופות של רצון להיות כזאת ותקופות שבכלל לא, בעיקר כשהייתי נערה חסרת ביטחון ובמקרים 

שהרגשתי בהם דחויה (רוב הזמן). אבל עם הזמן נהייתי בסדר והספקתי עם הרצונות הללו - איך שהרגשתי שרואים אותי ושאני 

מתחילה להצליח ולצבור ביטחון וחוויות מעצימות, כמו גם פידבקים חיוביים מאנשים מסוימים. 

אז מה קרה פתאום? למה דווקא כשיש לי בן זוג ואנחנו גרים יחד, דווקא אז צץ לי הדחף הזה לעורר תשומת לב? לגרום לו לדאוג לי? 

אולי כי ברירת המחדל היא שהוא תמיד חולה, כי כל פעם יש משהו לא בסדר בגוף שלו, פעם הקרסול כואב ופעם זה כאב בחזה 

שהוא התאשפז בגללו (ולא מצאו כלום) וכל הזמן יש את העננה האפלה הזאת שהוא כאילו על סף מוות (חס וחלילה) ואז אין לי 

בעצם זכות לדרוש ממנו שום דבר.. לא לשטוף כלים (כשזה היה תורו הוא התאשפז), לא לנקות רצפה, לא לפרוק את הארגזים 

הארורים והמקוללים האלה שכבר שוכבים בדירה החדשה כמה חודשים ואני מוציאה את נשמתי בנסיונות לגרום לו כבר לפרוק אותם!!! 

אז אולי פעם אחת בחיים אני מרגישה שגם אני רוצה לקבל קצת פריווילגיות ושיתחשבו בי גם.. להרגיש שדואגים לי (למרות שבסה"כ 

הוא מאוד דואג לי..) 

הטריגר היה ויכוח שהיה לנו.. זה היה סתם וויכוח כלכלי, דיברנו על "יוקר המחייה" בארץ, הוא אמר שצריך לפתוח את השוק כדי להוריד 

מחירי אוכל, אני אמרתי שאין לציבור טעם לסמוך על המדינה כי יש לה את האינטרסים שלה למנוע את מה שהוא אמר, ושבינתיים האזרח 

הבודד יכול להשפיע פשוט מאוד על הביקוש- לאכול נכון ואז לחסוך יותר מחצי מההוצאות על אוכל, טענתי שרוב האנשים ששייכים למעמד 

הביניים ובוכים על מחירי האוכל הגבוהים הם אותם אנשים שהולכים כל שני וחמישי לטרוף המבורגר ב-60 ש"ח ושאין להם למי לבכות, 

הם סתם חבורה של בכיינים שצריכים לטפל בהרגלי האכילה שלהם וביום שהם יעשו את זה -הבעיה תיעלם והמחירים ירדו יופי כי הביקוש 

לאוכל מזיק יירד. 

אז יש שיסכימו איתי ויש שלא. זה עניין של השקפה. רק אמרתי לו את דעתי וקצת הרמתי את הטונים, הוא אמר בבת אחת שאין לו כוח 

לשמוע אותי ורוצה לסיים את השיחה הזאת. ניסה פשוט לא להקשיב לי. אני התעצבנתי ואמרתי שזה לא פייר לסתום לי את הפה והוא 

יכול להראות לי מינימום של נימוס ולפחות לתת לי לסיים את מה שיש לי להגיד, ואז זה נהפך לוויכוח של "ההשקפה שלך מטומטמת!" - 

וזה כבר העליב אותי. אז עקצתי, והוא עקץ בחזרה וכשהוא עוקץ זה כל כך כואב... 

זה נגמר בבכי שלי. לו זה לא הזיז. והוא בדיוק בא ללכת לחברים (אני נשארת בבית "ללמוד" למבחן בראשון), והוא בא בגישה של 

להשלים איתי, רצה לתת לי חיבוק ונשיקה ולבקש סליחה על זה שהוא העליב אותי... אני פשוט לא יכולתי לסבול את המחשבה של 

לסיים את זה פשוט ככה, כי הוא לא התכוון לסליחה שלו, הוא לא באמת הבין שעשה משהו לא בסדר, הוא רק הבין שנעלבתי וביקש 

סליחה על זה שהוא איכשהו גרם לי להיעלב.. זה לא הספיק לי. לא רציתי להשלים איתו עכשיו, גירשתי אותו בצרחות ואמרתי 

"לא, אני לא אתן לך את התענוג של לעזוב בטוב, כאילו כלום לא קרה... העלבת אותי ממש ועכשיו תלך ברע.. אל תיגע בי!" אז 

הוא איחל לי בציניות ערב לימודים פורה, ושיהיה לי בהצלחה להתבוסס בדמעות של עצמי, אני כמובן לא עניתי והוא הלך. 

כן, יכול להיות שהגזמתי בתגובה שלי. היה עדיף אולי לסלוח לו ולהשלים. אבל אנחנו תמיד משלימים ככה! תמיד אני מבליגה על 

השטויות האלה ומיד נענית לבקשה שלו להשלים (זה בד"כ בא ממנו, אלא אם אני הייתי ממש לא בסדר ואז אני מתנצלת ראשונה). 

פשוט הרגשתי שאני לא יכולה לתת לעניין להירגע כ"כ מהר, אני מרגישה בלי קשר בכלל לשיחה שלנו שמשהו גועש בי, 

משהו מפריע לי ומכניס אותי לעצבים וזה התחיל ממש בשעות האחרונות ואני לא מבינה מה זה בכזאת עוצמה!!! 

את הגלולות החלפתי כבר לפני חודש, זאת החפיסה השניה בסה"כ של החבילה החדשה שאני לוקחת, אני לא חושבת שזה הורמונלי. 

חשבתי שאולי זה בגלל הלחץ מהמבחן, מזה שאני יודעת שאני צריכה ללמוד ופשוט לא מצליחה להתרכז ומתחמקת מללמוד, 

בורחת לעשות דברים אחרים ומבזבזת לעצמי את הזמן במודע, כאילו יורה לעצמי ברגל עם המבחן הזה. כאילו לא יכול להיות שאני 

אצליח הכל במועדי א', אלא משהו חייב להתפקשש, תמיד אני חייבת להרוס לעצמי. מן יצר כזה של הרס עצמי שמחלחל בי... 

הפסיכולוגית שלי עוד מההתחלה חשדה שיש לי סוג של הפרעת אכילה, או לפחות זיהתה אצלי את הפוטנציאל לזה. 

אני אף פעם לא דיברתי איתה על זה והיא גם לא אמרה לי שזה החשד שלה, אבל לפי השאלות שלה והדברים שהיא עונה לי 

אני יכולה לנחש שהיא כבר עלתה על זה וכנראה שהיא עדיין חוככת בדעתה האם באמת קיים אצלי משהו, האם באמת היו לי 

נסיונות להרעיב את עצמי ולרזות או שזה רק בפוטנציה ובעצם היא טועה, כי אין הוכחות. 

עד היום לא ראיתי טעם לדבר איתה על זה, ודווקא נהנתי מהספק שהיא נמצאת בו. היום (ספציפית היום, בכמה שעות האחרונות) 

אני שוקלת לפתוח את הנושא. אני בטוחה שזה לא אישיו עם האוכל, זה כנראה יושב על עניין השליטה או ההזנה, אולי 

זה נובע מחוסר תשומת לב, אולי חוסר מסוים שהיה לי בילדות שיושב עליי עד היום, אולי סתם עניין של דימוי עצמי.... אני לא יודעת 

למה אבל אני יודעת שעניין האוכל מושפע אצלי מאוד בקלות ממצבי הרוח שלי. כשאני בלחץ ישר מתכווצת לי הבטן וקשה לי 

לאכול. מה שכן- נדיר שאני לא אוכלת. לא משנה כמה אני חולה, עצובה, לא מרגישה טוב, עצבנית וכו'.. תמיד אני אוכל כרגיל 

והרבה (אולי אפילו יותר מהרגיל, תלוי בסיטואציה). אבל אם לא בא לי אוכל? מי שמע על דבר כזה. זה סימן שמשהו באמת לא 

בסדר אצלי. 

ואולי דווקא בגלל זה אני משתמשת בעניין הזה, כי כולם יודעים שאני אוכלת המון (ואני עדיין רזה, כנראה חילוף חומרים מהיר או משהו), 

ושאין דבר כזה שאני לא אוכלת. פשוט לא קיים מצב כזה. כולם יודעים שאני אוהבת אוכל והמון. אז אולי בא לי פעם אחת לתת סימן, 

אות.. לאותת שמשהו לא בסדר כי משהו מרגיש לי כ"כ לא בסדר ועושה אותי עצובה ומפריע לי מאוד מבפנים ואני לא מצליחה להגיד מה זה. 

אני לא יודעת מה זה...... זה המון דברים ביחד שיוצרים פקק ואז אני לא מצליחה לשים את האצבע. 

אני מפחדת שיקרה משהו להורים שלי, אני רואה אותם מזדקנים לי מול הפרצוף והבריאות של אמא מאוד מתדרדרת (היא עם עודף משקל 

של יותר מ70 קילו... כן כן, זה נחשף, אתם יכולים להבין למה יש לי אישיו עם אוכל, חלק גדול מזה בגלל אמא). 

אני מרגישה אשמה על זה שלא דיברתי כבר חודשיים-שלושה עם סבא שלי (פשוט לא יצא, הייתי עסוקה ולא שמתי לב שעבר הזמן..) עכשיו 

כבר לא נעים לי לדבר איתו כי אני יודעת שהוא בטח נעלב מזה.. ובשניה שאני אדבר איתו הוא ישאל "אז מתי אתם באים לבקר?" ואני 

רוצה לבוא אליו כבר עם תשובה, וכרגע יש מבחנים ואין לי תשובה... ברור שאפשר לענות לו "כרגע אני במבחנים אז אין לי זמן אבל ברגע 

שהם יסתיימו אני אבוא" - אבל את זה יפה להגיד כשמדברים בשוטף.. אם לא דיברנו המון זמן אז זה כבר לא יפה.. כבר עדיף להתקשר ולהגיד 

שאני עוד מעט אבוא.. ואני מפחדת שעד שאני אדע מתי אני אבוא ואתקשר אליו, יקרה לו גם משהו... בכל זאת הבן אדם בן יותר מ-85. 

וכמובן מפחדת שיקרה משהו לבן זוגי. אני כ"כ אוהבת אותו.. וכ"כ כועסת עליו. כועסת עליו על זה שהוא כל הזמן חולה ועל זה שהוא 

מזניח את הבריאות שלו כמו שאמא שלי עושה. מגדל את הכרס הנוראית הזאת שלו, השומן הבטני הזה שכ"כ מזיק לבריאות וגורם לבעיות 

לפי כ"כ הרבה מחקרים... מזריק קולה לווריד ואוכל המבורגרים בלי חשבון, ואח"כ לא מבין למה יש לו כאבים בחזה. למה יש לו כרס. 

למה הוא לא בכושר. למה קשה לו לנשום.. זה נוראי בשבילי לשמוע איך הוא כל לילה נחנק מחדש (נחירות). הוא מסרב לשחות. 

נמאס לי לקחת על הכתפיים שלי אנשים שלא רוצים לדאוג לעצמם. אנשים שמתאבדים בדרכים יצירתיות... 

אני רוצה שאנשים יחשבו שאני הולכת גם להתאבד. שיחשבו שאני הולכת למות, שיחשבו שמשהו קורה לי, שאני בסכנה. 

אני לא באמת רוצה למות או להיות בסכנה, אני רק רוצה שזה מה שיחשבו. 

זה בדיוק מה שהרגשתי בגיל 16 ואני לא מבינה למה אני שוב מרגישה את זה! זה קורה לי פעם ראשונה!! 

הפנטזיה חזרה... אני שוב רוצה להראות לעולם שאני לא אוכלת כלום ושאני בסכנת אנורקסיה. אני רוצה שהוא יגיד לי לאכול וידאג לבריאות שלי. 

אני רוצה שיטפלו בי גם... שיראו אותי, שיצילו אותי, למה אני במצוקה כזאת גדולה? אני לא מבינה מה יש לי להיות במצוקה.... 

מרגישה פשוט כדור קוצים שתקוע לי בגרון ואין איך להוציא אותו. 

בא לי שהוא יחזור הביתה ולא ימצא אותי. שיראה שמשהו לא בסדר. שיחשוב שקרה לי משהו... שאמא שלו תחשוב שקרה לי משהו. 

שמישהו קצת ידאג לי גם לפעמים.