עוד אחד מהימים האלה שלא בא לי להתחיל אותם בכלל. 

כנראה שזה וירוס או משהו.. כי אני מרגישה חולשה מטורפת, עם מיגרנה ועייפות (למרות שישנתי מספיק). 

אקמול ואופטלגין לא עזרו למיגרנה הזאת אתמול (ונדיר שזה קורה אצלי שכדורים לא עוזרים)... 

אז הלכתי לישון, שכבתי בחושך והרגשתי הקלה. 

מה גם שיש לי בחילות מהנסיעה באוטו (כשאני נוהגת!) ועוד יותר בחילה כשחבר שלי נוהג... וזה לרוב לא קורה. 

שום דבר לא טעים לי, ז"א אני כן רעבה, בא לי משהו לאכול אבל אין משהו ספציפי שבא לי. כל אלטרנטיבה 

שאני מוצאת בבית או חושבת עליה פשוט מגעילה אותי.. וזו בעיה היום כי אני עוד מעט צריכה ללכת לעבודה, 

ואין מצב שאני לא אוכלת לפני העבודה ותוך כדי, אני חייבת את הכוחות האלה.. זו עבודה פיזית... 

רציתי להקדים קצת, לעשות עוד דברים בשביל הכיף שלי שם אבל אני לא מוצאת את הכוחות שלי אפילו 

לזוז למקלחת. לא מוצאת את הידיים והרגליים, לחץ דם ברצפה, מרגישה חצי מעולפת. 

כל כך בא לי היום פשוט להתכרבל מתחת לפוך (או בלעדיו, כי חם) ולישון כל היום, בלי הסמינריונים על הראש 

ובלי התובנה הקשה שהגעתי אליה שאני צריכה להתחיל להעביר שיעורים פרטיים כי אין לי מספיק כסף, 

ובלי החובה הזאת לקרוא את מה שאני צריכה לקרוא כדי לעשות היום את העבודה שלי כמו שצריך. 

אני פשוט מותשת ורוצה לישון. אבל ברור לי שאם אני עושה את הטלפון הזה לעבודה ומודיעה שאני מבטלת 

אני אצטער על זה. זה כסף חשוב שאני אפסיד. מה גם שאני חייבת לבוא היום מוקדם כדי לקבל את השיק 

המתוקן של המשכורת כי הייתה להם טעות. וגם עם זה אין לי עצבים להתעסק אבל אני צריכה את הכסף. 

כמה נוח זה כשההורים שלי מתעקשים לתת בלי הגבלה, מתעקשים לבוא לקחת אותי אליהם הביתה אם אני קצת חולה, 

מתעקשים לשכנע אותי לבטל עבודה, לנסוע באוטו לכל מקום (והדלק עליהם), לא לעבוד ורק ללמוד כל היום ולבלות. 

כמה זה נוח כשאמא שלי מרחמת עליי כשאני מספרת לה שיש לי את הבית שלי לנקות. 

כמה נוח, וכמה שגוי. כמה שזה לא פייר כלפיהם. אז כן, הפסיכולוגית המבורכת הנחיתה עליי את ההבנה שלמרות שאני 

סטודנטית לתואר ראשון, זה עדיין פסול להישען ככה על ההורים, זה לא לגיטימי לקבל עזרה כל כך גדולה, ולא רק שאני 

צריכה להיות אסירת אלף תודות כלפיהם, אלא אני גם צריכה לעשות את המקסימום כדי להיות כמה שפחות תלויה בהם. 

לא מדובר בלהכריח אותם להפסיק לעזור לי כלכלית - כי זו בחירה שלהם ויפה לכבד אותה. הם יודעים שלא ביקשתי 

את זה ומתעקשים לתת לי בלי קשר, רואים זאת כחובתם (למרות שמאוד קשה להם, זה נטל מטורף). 

אז הדרך הנכונה היא פשוט להרוויח עוד כסף, לקבל מקסימום שכר במינימום זמן, לכוון לתוספת של כ-2000 ש"ח לחודש 

(מעבר למה שאני כבר מרוויחה בעבודה הרגילה שלי, שגם בה אני מרוויחה יותר מכפול מינימום). 

ואז העזרה שאצטרך מהם תהיה קטנה יותר. אז אם הם ימשיכו להעביר לי את הסכומים שהעבירו עד היום - יופי, אני אחסוך 

את זה ליום סגריר. ואז ביום שיהיה להם מאוד קשה ובאמת יקרה משהו שימנע מהם להמשיך לסבסד אותי - תהיה לי 

האפשרות להמשיך ולהתקיים גם בלי עזרתם... 

כי כנראה שההתנהלות שלי עד היום העידה על פינוק. אני לא מפונקת בצד ההוצאות - כי אני כמעט לא מבזבזת, רק קונה 

דברים שאני באמת צריכה. וגם דברים שאני אולי צריכה - אני נוטה לדחות ולדחות את ההוצאה עד שאין ברירה. 

לא אוכלת ג'אנק פוד ולא קונה בגדים, לא הלכתי לספר כבר 10 שנים, אני מבקשת מאחותי לספר אותי והיא עושה את זה 

יפה ובחינם. לא קונה תכשיטים, כל האוסף שלי זה רק ממתנות יום הולדת ישנות. אני באמת לא מבזבזת. 

אבל אני גם לא מכניסה - כאן אני מפונקת, בצד ההכנסות. מפחדת לצאת לעבוד, מפחדת לדרוש כספים שמגיעים לי, 

מפחדת לעבוד בצורה עצמאית כבייביסיטר / מורה פרטית. כמה כסף יכולתי לעשות עד היום משיעורים פרטיים! 

בסדר, זה עוד לא מאוחר מדי. רק צריך להתחיל. אבל המחשבה הזאת כל כך מעיקה... קשה מאוד לצאת מאזור הנוחות. 

ברור שכבר יצאתי ממנו כמה פעמים בהקשר של העבודה הנוכחית שלי והנה - אני לא מצטערת על כך. אבל עדיין זה קשה. 

כל פעם מחדש... זו מיומנות שצריך לתרגל - "יציאה מאזור הנוחות". 

עריכה (ג', 17/03/15, 4:28): 

כן, בדיעבד אני לא מצטערת שהלכתי לעבודה, כי ההרגשה הפיזית הלא טובה די נשכחה ברגע שנכנסתי ללופ של העבודה 

אז באמת זה לא הצדיק להחסיר. וגם קיבלתי צ'ק של תיקון המשכורת שלי על סך 500 ומשהו ש"ח שזה מצוין. 

והלכתי ליומולדת של שתי חברות - יצאתי מיד אחרי העבודה ורק עכשיו חזרתי. יציאה שהסתכמה בכ-80 ש"ח כי ישבנו 

גם בפאב וגם אח"כ במקום אחר לאכול קינוח. וזה לא כולל את עלות המתנות להן, כ-100 ש"ח. 

וזה בלי להחשיב חלוקה שלנו בעלות חניון (באנו בכמה שפחות רכבים). בקיצור כ-200 ש"ח שהייתי יכולה לכסות 

אם הייתי מעבירה, נניח, 4 שיעורים פרטיים לילדי תיכון. נדיר שאני חושבת במונחים האלה, כי ה"אני" הישנה 

הייתה חושבת על זה מנק' מבט של "פאק.. בזבזתי 200 ש"ח. 200 ש"ח שיכולתי להימנע מלבזבז." 

אבל זה הווי חברתי, זה שמירה על קשר... הגעתי למסקנה (בוקר טוב באמת) שההשקעה בקשרים החברתיים 

עם אנשים איכותיים שבאמת אפשר לסמוך עליהם - חברים לחיים - מחזירה את עצמה ובגדול. נותנת ערך כלכלי, 

ולא רק. הערך מתבטא בכל תחומי החיים שאי אפשר למדוד במונחי כסף. וזה מה שיפה :) 

מסקנה: אני צריכה לסגל לעצמי יותר אנרגיות, לקום מוקדם כל בוקר ולנקות את הבית יותר פעמים. 

צריכה גם לשמור על הניירת מסודרת (קיבינימט!!!) ועל הבגדים שלי והנעליים... כי בזבזתי יותר מדי 

זמן בימים האחרונים בחיפוש אחר כל הדברים האלה, זה לא שווה את זה. חייבים לסדר.