אני כבר כמה זמן מסתובבת עם מועקה כזאת של געגוע לסבתות שלי. 

זה אמנם נמצא שם כל הזמן, אבל בשבתות, חגים ומועדים הגעגוע מתגבר ואיתו באות גם המחשבות... 

סתם, נזכרתי שבתקופה שהייתי באה לסבתא שלי (מצד אמא) כל יום אחרי בית ספר, היה יום אחד שהיא הייתה באמצע 

קריאה של ספר, ואז היא אמרה לי שזה ספר נהדר וכשהיא תסיים לקרוא אותו היא תיתן לי גם לקרוא כי הוא ממש טוב. 

היא אמרה שזה על ילד אוטיסט, והספר מיוחד כי הוא מלמד שם גם קצת מתמטיקה (בדיעבד - סטטיסטיקה). 

הספר זה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (היא קראה את הגרסה העברית). לא כל כך התלהבתי מזה, כי משום 

מה היה לי בראש שהיא מתלהבת סתם מדברים מטומטמים... נו, סבתא. אחרי כמה זמן פתאום ראיתי עותק של הספר 

אצל אבא שלי והוא גם אמר שזה ספר טוב. אז ביקשתי ממנו והוא נתן לי אותו כדי לקרוא. הספר בהחלט היה יפה, 

לא כ"כ התמקדתי בקטעים שהוא דיבר על סטטיסטיקה, אבל כעלילה זה ספר נהדר. 

חלפו השנים וזמן לא ארוך אחרי זה סבתא נפטרה. האמת, אולי זה כן היה הרבה זמן אחרי, כי היא דיברה על הספר לפני 

הסרטן, והמחלה לקחה לה כשנתיים עד המוות. 

ונזכרתי בהלוויה שלה. בעיקרון היא נפטרה לפני הזמן שהרופאים דיברו עליו, כלומר זה בא לי בהפתעה. 

לקחתי את המוות שלה מאוד קשה (בין היתר גם בגלל שאמא שלי לקחה את זה קשה וזה השפיע עליי). 

ותוך כדי ההלוויה שלה, שהייתה לי מאוד קשה, הרגשתי מן רצון עז להראות שאני חזקה, לא להראות בכי (למרות שרציתי 

לפרוץ בבכי אבל משהו לא נתן לי). אז השתמשתי בטכניקה שעוזרת להתנתק רגשית מאירועים מסוימים... הטכניקה הייתה 

לספור כפולות של 2. 2, 4, 8, 16, 32 וכו'... הגעתי לאלפים לפי דעת, אולי עשרות אלפים. 

מאיפה הטכניקה? מאותו הספר. הילד הזה עם האספרגר היה משתמש בטכניקה הזאת כדי להרגע ממצבים מלחיצים... 

וסבתא המליצה לי על הספר, אותו ספר שהכיל בתוכו טכניקת הרגעה בשבילי כדי לשרוד את ההלוויה שלה עצמה. 

ומדהים שהיא נפטרה ב-2007, לפני 8 שנים (ממש שבוע לפני פסח, ביום נישואין של ההורים שלי), ועדיין אני כותבת 

את הפוסט הזה עם מחנק בגרון ודמעות בעיניים. חשה את הרגע כאילו זה היה אתמול. 

ונזכרתי בליל הסדר שעשינו פעם אצל הסבתא השניה מצד אבא, שהיא וסבא (שעוד חי) היו גרים רחוק וכל שנה היינו 

נוסעים אליהם (כל כך אהבתי את הנסיעה הזאת, עד היום כל הנסיעות למקום הארוחה נגמרות לי מהר מדי כי אני רגילה 

לנסיעה של לפחות שעתיים ברוח החג). היה סדר טעים כל כך, עם קניידלעך (כופתאות) קטנטנים יחסית לאלה של 

הסבתא השניה אבל עדיין טעימים. היא הייתה שרה נורא יפה את השירים בהגדה, בחרה את הלחנים הכי יפים, לא משנה 

של איזו עדה הם היו - היא פשוט אימצה את כל מה שהתאים לה. סבא היה מחביא את האפיקומן... אבל זה לא היה סתם 

אפיקומן, הוא היה מחביא מצה עם שוקולד ככה שבנוסף לפרס הגדול, היה גם פרס מתוק למוצא. 

חיפשנו וחיפשנו בכל הבית (אני ושתי האחיות הגדולות שלי, היינו ממש ילדות, אני הייתי בת 4 בערך) עד שמצאנו את האפיקומן 

במקום הכי הזוי..... הוא החביא אותו בתוך המטרייה במסדרון! רבנו על מי מצאה אותו ראשונה (עד היום אין לי מושג). 

נשארנו לישון שם אחר כך.. ומאז כל פעם שמחביאים אפיקומן בפסח, ומשתמשים בחצי מצה רגילה בלי כלום, זה נראה לי מוזר, 

כאילו משהו חסר שם על המצה. כאילו זה לא אפיקומן אמיתי. 

אני יכולה להמשיך עד מחר בסיפורים וזיכרונות משתי הסבתות המקסימות שהיו לי בשלמותן עד גיל 15. שם אחת נפטרה 

והשניה חלתה בסוג של דמנציה (אלצהיימר אבל לא בדיוק). היא דעכה עד שהייתי בת 19 ואז נפטרה. 

וקצת זמן אחרי זה, עדיין כשהייתי בצבא, הייתי בחתונה של אחד הקצינים אצלינו. אחת הסבתות הייתה על כיסא גלגלים 

ורקדה עם הכלה ופתאום באותו רגע שראיתי את זה התחלתי להרגיש ממש רע, עצב עמוק ואי נוחות ולא קישרתי. 

פתאום זה היכה בי: לא תהיה לי סבתא בחתונה. הכיסא גלגלים הזכיר לי את הסבתא ז"ל עם האלצהיימר וזה גרם לי להבין 

שאף סבתא שלי לא תהיה בחתונה שלי. אם יהיה מזל - אז יהיו סבתות מהצד השני (זה היה כשהייתי בלי בן זוג). 

והיום כשאני עם החבר, ויש מדי פעם דיבורים על חתונה, אני נזכרת באותו רגע בחתונה ההיא, ומנסה לעכל את זה שהן לא 

יהיו נוכחות בחתונה שלי. עוד אין אירוסין ועוד אין תאריכים, לא יודעת גם מתי יהיה ואם בכלל (עם כל הכבוד לקשר הרציני שלנו, 

אני מכירה גם זוגות שהתארסו וביטולו את האירוסין). וחוסר הנוכחות שלהן מעלה בי את הדמעות כל פעם מחדש. 

אז זו הייתה המחשבה שהעסיקה אותי הרבה זמן, עד שהבנתי לפתע ש... אני צריכה לדאוג מאמא שלי. 

מצבה הבריאותי על הפנים (עודף משקל כבד ומחלות שנלוות לזה), ופתאום הבנתי שאם היא לא תעשה עם עצמה משהו ומהר, 

אני אמצא את עצמי בחתונה שלי לא רק בלי סבתות, אלא (חס וחלילה!!!) בלי אמא. וזה יהיה שיברון לב אמיתי. 

כמובן שכבר דיברתי אתה, הבהרתי לה שהיא הורגת את עצמה ושאני בונה עליה לעוד הרבה שנים. 

היא נראתה שהיא מפנימה את הדברים ודיברה על זה שהיא מנסה לעשות כל מה שהיא יכולה, אז אני נותנת לה צ'אנס. 

ואני מתחילה לדאוג הרבה מהעתיד לאחרונה. אני יודעת שזה מטומטם, אני יודעת שגם אם באמת עומדת איזו מחלה או תאונה 

נוראית בפתח לאחד האנשים החשובים והיקרים לי, אין לי באמת מה לעשות נגד זה, אין לי איך למנוע את זה. זה יקרה ככה או 

ככה עוד X זמן מעכשיו. ולבלות את הX זמן הזה בחרדות מפני משהו שאמור לקרות זו שטות, הרי מהרגע שכמות הזמן כבר

נתונה (X), עדיף להעביר אותה בכיף והנאות, בזמן איכות עם אותם אנשים שאני כל כך אוהבת, ולא לבזבז אותה על חרדות,

דיכאונות ובכי. ועדיין זה קשה לי שלא לחשוב על הדברים האלה. אולי כי זה נעוץ בנו, היהודים, למהול כל שמחה בעצב ומרירות.

להיות שמח אבל עם היד על הדופק ולהבין שהדברים הם לא מובנים מאליהם ושהכל סופי, גם החיים.

אני מבינה שמוות של האנשים המבוגרים ממני הוא חלק מהחיים ודבר טבעי (כבר הייתי עדה למספיק מקרי מוות של אנשים

צעירים מדי - למשל בגילאי 8 ו-19). ועדיין זה כואב לאבד אותם, בעיקר כשאתה לא מצפה לזה.

המוות של סבתא מצד אבא היה הרבה פחות טראומטי בשבילי מהמוות של הסבתא השניה. כי אצלה (הראשונה) זה היה צפוי,

ברור שלשם זה הולך, וכל תהליך הגסיסה והדעיכה שלה היה כל כך מעיק וראינו שהיא סובלת... ובשלב מסוים כבר באמת איחלתי

לה למות. בואו נגיד שלא המוות הפיזי שלה היה זה שציער אותי כלכך, אלא דווקא 4 שנים קודם, כשהיא החלה לחלות.

אז איבדתי חלק ממנה, ועם השנים עוד חלק ועוד חלק עד שלבסוף היא נפטרה, יהי זכרה ברוך.

מקווה לבלות את שאר החיים שלי עם מחשבות שמתמקדות יותר בחיים מאשר במוות, ובאופן כללי להינות יותר...

כי באמת שהחיים שלי נכון לרגע זה ממש נהדרים ומאושרים. יש לי שני הורים טובים, סבא מדהים בן 86 (שיזכה לחיים ארוכים),

אחיות מקסימות ואח מקסים, יש לי בן זוג רציני שאני גרה איתו והלוואי שנתחתן כי אני מאוד אוהבת אותו ורוצה חיים משותפים איתו.

אני לקראת סוף התואר והתקבלתי למקום שרציתי אחרי שאסיים את התואר ככה שמבחינת קריירה הפוטנציאל לכסף ועניין גבוהים.

אני עובדת במשהו שרציתי לעבוד בו הרבה זמן ופחדתי, אז התגברתי על הפחד ואני מצליחה יפה לדעתי (יחסית).

אפשר להגיד שיש לי הכל... ועדיין אני ממשיכה עם הנטיות המפגרות שלי להיות ממורמרת וקוטרית.. נו באמת.

האמת שפשוט חבל לי שהסבתות שלי לא חיו עד היום כדי לראות איך השתניתי. כל זה עלה לי מרפרוף בבלוג הישן שלי,

שכתבתי בו בגילאי 15-21 והבנתי איזה שינוי ענק עשיתי בעצמי עם הביטחון העצמי שלי ובכלל עם החיים שלי.

חבל שהן לא פה כדי לראות את זה, אבל מזל שיש באיזור אנשים אחרים שכן רואים את זה. זה גם משהו.

חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה