אז אחותי הגדולה הייתה אצלי היום. 

היא טוענת שלא מצליחה להתרכז בבית כדי לכתוב את התזה שלה (שהייתה צריכה להגיש אותה כבר לפני איזה שנתיים 

וגררה בגלל זה את סיום הלימודים וקבלת התואר....). הצעתי לה לבוא לשבת אצלי בדירה כי מניסיון - יותר קל להתרכז 

במקום שהוא לא הבית שלך, ככה יש פחות גירויים כמו כביסה שצריך לקפל וכו'... ובכלל מרגישים פחות בנוח להתרווח 

אז זה ממקד במובן מסוים, לפחות במקרה של המשפחה שלי. 

לי התאים שהיא תארח לי חברה בזמן שאני עושה נקיונות פסח (בדיליי), מה שלא היה לי זמן לעשות כשהייתי עסוקה עם הלימודים שלי. 

מיותר לציין שהגברת נרדמה בסוף על הספה אצלי וכמעט לא נגעה בתזה. 

ניסיתי להעיר אותה וכל פעם קיבלתי תשובה של "עוד חצי שעה..." אז הלשנתי עליה לחבר שלה שיתקשר אליה וינזוף בה - 

זה לא עזר, היא חזרה לישון. 

היא מתה לרדת במשקל, יש לה עודף מטורף ברמה שזה כבר פוגע לה בכושר ובנשימה. 

הצעתי לה סלט וירקות חתוכים - היא סרבה ולקחה את העוגיות יין. 

אני לא אחסוך מעצמי להחזיק בבית דברים טעימים שמהווים פיתוי לשמנים, אבל אני כן יכולה לעזור להם 

בכך שאני אציע אופציה חלופית לדברים המשמינים (כמו פירות וירקות, גבינות וכו'). 

ברגע שהבן אדם הולך אוטומטית על הדברים המשמינים למרות שהוא "שומר"... זה אומר הכל... 

והיא מתנהגת ככה כבר תקופה ארוכה. אני כל פעם שואלת אותה "את שומרת? אז אני אוציא את הדברים הבריאים.." 

והיא עונה לי "לא... לא ממש.. לא בא לי את זה... תביאי את הדברים האחרים". 

ובאמת שאין (ולא אמור להיות) לי מה לעשות עם זה. 

גם היא וגם אמא פשוט הורסות לעצמן את הבריאות עם ההשמנה הזאת, ואני לא רואה אותן משתדלות לאכול בריא. 

אני לא מצפה שהן יחיו על סלט כל היום או על 500 קלוריות. אני מצפה שהן יתאמצו לאכול ירקות בנוסף לאוכל 

הרגיל, שיאכלו אוכל טוב ולא זבל שמטוגן בשמן או עטוף במתוק. וזה לא קורה...... 

כאילו.. פעם הדברים האלה היו מרתיחים אותי - שאנשים לא היו לוקחים את העזרה שלי בשתי ידיים, מבחינתי זו הייתה 

יריקה בפרצוף. היום? זה כבר לא מזיז לי. אני מאוד שומרת על עצמי בעניינים האלה - לא להקריב מעצמי כדי לעזור להוציא 

אחרים מהבוץ (בהקשרים של דיאטה ולמידה). הבנתי כבר שאם בן אדם לא רוצה לעזור לעצמו - אף עזרה מבחוץ לא תועיל. 

היום אני רק מציעה עזרה, מציעה עוד אופציה למי שרוצה לשמור, תמיד מציעה גם את העוגיות וגם את הפירות כדי לא להכשיל. 

אני לא אשמור את העוגיות בארון ואציע רק פירות (אלא אם ביקשו ממני מפורשות) כי אז באים אליי בטענות. 

חוץ מזה שאני אוכלת לפעמים מהדברים המשמינים (ואני אחראית על עצמי ועושה את החשבונות שלי עם עצמי). 

בקיצור... קטונתי מלהכריח שמנים לזוז ולאכול בריא. קטונתי מלעזור לעצלנים לסיים את המטלות שלהם. 

הבאסה היא פשוט בזה שאם אני אוותר ואפסיק לנסות לעזור להן, הן ימותו מוקדם ויעשו לעצמן נזקים שבסוף גם אני 

אשלם עליהם את המחיר, וזה מה שמעצבן אותי. 

גם קטונתי מלדאוג שבן זוגי יאכל בריא. החכמולוג מכור לגלידות וקולה (רגילה)... הוא עשה טובה שהחליף את רוב הקולה 

במיצים ממותקים אחרים (פריגתים למיניהם) ושהוא טורח לאכול סלט אם יש במקרר. 

לא רוצה לקחת על עצמי את תפקיד השוטר בענייני התזונה. המעט שאני יכולה לעשות זה לאכול בעצמי בריא, לבשל הרבה 

ככה שיהיו ירקות טעימים בבית ולהודיע לו (פעם אחת מספיקה) שיש את הדברים האלה במקרר. 

אם הוא בוחר באופציות האחרות על פני הבישולים הקיימים שלי - קטונתי. 

על אחת כמה וכמה כשההתערבות מובילה לאנטי... 

ובכל זאת זה מתסכל. 

אני עשיתי את דרכי ושיניתי הרגלים כמה שאפשר. זה לא מושלם, הייתי רוצה לאכול יותר בריא ולזוז יותר... אבל אני נראית 

סבבה, אני רזה וסוג של ספורטיבית והכי חשוב- בריאה. ואני שומרת על זה, זה לא בא לי בקלות. אני שמה לב מה אני מכניסה 

לפה ולא מאשימה אחרים אם השמנתי קצת (אלא מתעסקת באיך אפשר להרזות בחזרה). 

למה אחרים לא עושים את זה גם? מדובר בכבלים פסיכולוגיים שאנשים יכולים להסיר אם רק יסכימו לקבל עזרה. 

והורג אותי שהם לא מקבלים אותה. 

לפעמים נמאס לי לנסות לעזור, אז אני אפילו לא מציעה את העזרה. לא מציעה עוד אופציות. לא מבשלת ושילכו להזדיין. 

כמה אנשים לעזאזל אני אמורה לקחת על הכתפיים שלי?! 

היה לי מספיק כבד בגיל 13 לסחוב את אמא שלי השמנה להליכות בכוח ולהוציא לה אוכל משמין מהפה כדי שהיא תהיה פעילה 

ובריאה לשם שינוי. ואיפה אנחנו היום, כעבור 10 שנים? היא לפחות 20 קילו יותר, מצבה הרבה יותר גרוע והיא נראית לי על סף 

מוות. זה כל כך מרתיח שאמא שלי הורגת את עצמה ולא נותנת לי לעזור לה להפסיק. ולא נראה לי שהיא רוצה למות. 

נמאס לי כל כך