בעיקרון אני מאמינה מאוד במשפט: "כבודה של בת מלך - פנימה". 

זה לא במובן של כיסוי ראש, הזנחה עצמית וטשטוש כל סממן נשי ככה שגברים לא יצטרכו להזיל על האישה ריר (והם ממילא כן...) 

אלא במובן של: יש דברים יותר חשובים בחיים ממראה חיצוני ואין צורך להשוויץ בו כל שניה. 

אני לא מאמינה בלממש את פוטנציאל היופי שלי עד תום בכל אירוע ואירוע, או באופן כללי. 

אני אהיה יותר ספציפית: 

אני לרוב לא שמה מייק-אפ, אלא הולכת עם הפגמים בפנים שלי (לפעמים זה קצת שחורים באף או פצעונים קטנים שלא תמיד 

שמים לב אליהם.. תלוי מי), ומדי פעם טורחת לשים איזה אייליינר עם צללית, טיפה סומק ואודם. לפעמים אני מוותרת על 

האייליינר למרות שהוא משנה קצת את המראה שלי ומשדרג אותו ל(כנראה)יפה יותר. אני לרוב מקבלת יותר מחמאות כשאני 

שמה אותו, מאשר כשאני בלעדיו. 

יש לי שיער חום, גלי, נראה סבבה בסה"כ. אפשר לעשות איתו דברים יותר יפים, כמו לעשות פוני נורמאלי (שכרגע אין לי) או לצבוע 

לשחור מגניב ומבריק, ולהחליק אותו או משהו. זה ללא ספק ימשוך יותר תשומת לב... 

אבל.. 

אין לי עצבים ללכת לספר ולהשקיע יותר מדי זמן בדברים האלה, בטח שלא לתחזק אותם. 

אני לא יודעת להתאפשר כמו שצריך ולכן נשארת על המינימום והסולידי - הייתי אולי מתאפרת יותר אם הייתי יודעת איך, 

אבל אין לי עצבים, זמן וכסף ללכת ולהשקיע בללמוד את העניין או בלקנות את החומרים המתאימים. 

זה נכון גם לגבי הבגדים שלי- אין לי מלתחה מי יודע מה מגוונת, ובגלל שאני לא טובה בלהתאים צבעים, אני לרוב הולכת 

הרבה עם גווני אפור-שחור ובקושי צבעוני. הבגדים לרוב מטשטשים את צורת הגוף שלי, אם כי יש דברים שהיה יפה להדגיש 

אבל לא תמיד בא לי שכולם יראו איך נראה הגוף שלי (למרות שהוא יפה לדעתי, ברובו). 

האג'נדה הזאת של מלווה אותי גם בעניין הדייטים - לרוב כשהייתי יוצאת לדייט ראשון (וזה היה קורה הרבה פעמים) - 

אהבתי לבוא בצורה מינימליסטית. לא להשקיע המון בשמלה ועקבים + איפור שמסתיר ממש את כל הפגמים, אלא הייתי 

דווקא באה יותר טבעית כדי שהבן אדם יוכל לראות אותי וכבר על ההתחלה להחליט אם נראה לו או לא, ולא למשוך את 

זה עם שכבות של איפור ולתת לו לגלות מי אני באמת רק אחרי שנקשרנו זה לזו (וזו לזה). מה גם שלא רציתי לבחור 

לעצמי את הגברים שאוהבים להשוויץ בחברות שלהם - ואלה מיד יפסלו אותי בדייט ראשון עם ההופעות המסוימות שהייתי 

בוחרת בהן, וטוב שכך. כלומר השתמשתי בעניין המראה לצורך סינון- לא רציתי שהדייט שלי יתרכז יותר מדי באיך אני נראית, 

אלא רציתי שיבחרו בי בגלל האופי (כמו אדם מאוד עמיד שמסתיר את העובדה הזאת כדי שלא יהיו איתו רק בשביל הכסף). 

אז לדייט הראשון עם בן הזוג לא השקעתי יותר מאיך שאני הולכת ביום-יום - באתי עם מכנס שחור אלגנט וגופייה. 

שיער פזור כרגיל, טיפה אייליינר ואודם וסומק. והוא ראה שאני יפה ואהב את המראה שלי, ויותר מכל התחבר לאישיות שלי 

והנה אנחנו ביחד כבר שנה ו-9 ואפילו גרים ביחד. הכל רציני וטוב ויפה. 

ובכל זאת, קרו כמה פעמים במהלך הקשר (היום הייתה אחת מהן) שבה חזרנו מאירוע משפחתי של הצד שלי, 

והוא אמר לי, בשושו אחרי שכבר הלכנו, שאם רק הייתי שמה קצת יותר איפור (בעיקר מייק אפ שיסתיר את הפצעונים שלי, 

לדבריו) - הייתי "עוקפת את כל הבנות שם בהליכה עם היופי שלך". ונאמרו עוד דברים נוסח "חבל שאת לא ממצה יותר 

את הפוטנציאל שלך, לא ממקסמת את ההופעה שלך, כי היית יכולה לעשות רושם עוד יותר טוב - המראה החיצוני הוא בונוס 

ויכולת לתת לעצמך כזה בזכותו, וסתם פספסת את זה". 

אז אחרי קצת חפירות ונבירות, הבנתי שהוא אומר את זה מתוך צורך די אגואיסטי של להשוויץ בחברה המהממת שלו, או 

באופן כללי להרגיש שהחברה שלו נראית הכי טוב מכולן (נראית - בזמן הווה, כלומר מקסמה את ההופעה שלה, ברגע נתון). 

הוא אוהב שגברים אחרים מתחילים איתי, הוא אהב שפעם הלכנו למסעדה (והייתי עם גרביונים וטוניקה ועקבים) ואחד האנשים 

המבוגרים דפק בי מבט בצורה הפגנתית - הוא כמובן דפק לו מבט כועס ומקנא בחזרה, אך מאוד נהנה מזה שאנשים מזילים 

ריר על החברה שלו. 

אותי אישית זה ממש מעצבן, גורם לי להרגיש כאילו הוא מנסה להשתמש בי כתכשיט בעזרתו הוא יכול להשוויץ מול כולם 

ולהראות עד כמה הוא מוצלח. הוא בן אדם שמאוד חשוב לו מה חושבים עליו האחרים, בן אדם מאוד חברתי באופן כללי שתופס 

מאוד מכללי הנימוס בחברה. מאוד רוצה להתבלט לטובה וליצור קשרים שיקדמו את האינטרסים שלו. 

ובלי קשר אליו, אני אישית קצת חסרת ביטחון ומפחדת באיזשהו מקום מלמשוך יותר מדי תשומת לב - לסובב ראשים באירועים 

שאני הולכת אליהם, או באוניברסיטה או ברחוב, זו סיטואציה שגורמת לי להרגיש לא בנוח. לא נוח לי כשהמבט של כולם נעוץ בי. 

זה מביך אותי, אני אוהבת להיות יותר בצד ולהסתכל על אחרים מאשר הם עליי. האם זה נובע מחוסר הביטחון שלי? חד משמעית -כן. 

אז מה? אני באיזשהו מקום אוהבת את הקונספט של להיות צנועה, את הקונספט של "אם אני ממילא תפוסה, אין לי צורך להרשים 

אף אחד, אין לי צורך שיתחילו איתי אז אני יכולה בשקט להחביא את הדברים היפים בי ולשמור אותם רק לחבר שלי". 

אני דוגלת בגישה של "אם אני יפה בעיניי ובעיני חבר שלי - שילך להזדיין כל העולם ומה איכפת לי מה יחשבו". 

הוא לא חושב ככה. 

הייתי שמחה לשמוע מה דעתכם בנושא, גברים. 

אשמח גם לשמוע דעות של נשים :)