יש לי רגשות אשמה בגלל מה שהולך עם ההורים שלי. על כל הכספים שהם תמיד בוחרים לתת לנו, הילדים. 

תמיד בוחרים קודם כל לתת לנו, או להשקיע אותם באיזו חיה אבודה ופצועה שאמא שלי מצאה.. כל דבר רק 

לא בעצמם. הם תמיד מקום אחרון בסדר העדיפויות. 

חבל לי על זה. לאחרונה, כל פעם שאני באה לבקר אותם נשבר לי הלב מלראות אותם. 

אבא שלי מותש כבר מהנסיעות הלוך ושוב לעבודה כל יום (הוא עובד במרחק של שעה וחצי נסיעה מהבית, לכל כיוון). 

כל פעם שאני רואה אותו הוא נעשה יותר עייף ורזה ומותש. נהיה מבולבל עקב חוסר בשעות שינה בלילה. 

על אמא אני בכלל לא מדברת.. המצב שלה על הפנים. לא קשור לכסף, אלא פשוט מצב בריאותי לא טוב.. אבל 

היא לא מטפלת בעצמה כי היא עובדת קשה. אז זה כן עניין של כסף. 

האנשים האלה נמחקים, נמחצים תחת הלחץ. והעיקר אני גרה בשכירות יקרה עם חבר שלי, והם מסבסדים לי את זה כאילו כלום. 

כן, אני גם עובדת תוך כדי הלימודים ומרוויחה כמה גרושים... אבל זה לא קרוב ללכסות את ההוצאות. 

אמא חושבת שהייתי צריכה לסרב לעבור לגור עם החבר, לראות אותו פחות ולהישאר בעיקר בבית איתם, ולהבהיר לו: 

"פה אני גרה, אין לי כסף לממן את עצמי בחוץ. אם אתה רוצה להיות איתי אתה מוזמן לבוא לבית הוריי". 

אז אני חושבת שבעיקרון זו גישה שגויה שלא הייתה מביאה אותי רחוק. יכול להיות שהקשר לא היה מחזיק, או לפחות 

לא היה באותה איכות אם זה מה שהייתי עושה. אמא פשוט לא יכלה לסבול את האפשרות שאני אחיה עם החבר בבית 

שלו (אז הוא גר לבד עם שותפים ואני הייתי אצלו המון) ואחיה על חשבונו. שחס וחלילה הוא / ההורים שלו לא ישלמו בטעות 

את ההוצאות שלי. וכן.. יש בזה משהו. זה אכן מצב לא נעים. מצד שני - אם מחליטים לחיות בזוג, אז פעם אחד מרוויח פחות 

ופעם אחד מרוויח יותר, וזה ההיגיון בלהיות ביחד - שמפרנסים זה את זו (וזו את זה, כמובן). בשלב זה בחיי הגיוני שאני לא 

מצליחה לממן את ההוצאות שלי כי אני לומדת תואר עמוס ואין לי הרבה זמן פנוי לעבוד. רוב הזמן הפנוי שלי מושקע בלימודים. 

אז הגיוני שהחבר שלי, שיש לו מקצוע הוא היה יכול כבר לעבוד ולהרוויח סכום מכובד, הוא זה שיפרנס את שנינו. וכמובן שאני אעזור 

בדרכים אחרות כמו ניקיונות, כביסות ובישולים... אבל נכון, זה היה גורם לי הרגשה לא נעימה. 

זו אכן סיטואציה לא פשוטה שיש אולי כמה דרכים להתמודד איתה, לכל דרך היתרונות והחסרונות שלה. 

החבר שלי חושב שמה שאמא שלי אמרה שהייתי צריכה לעשות זה פתרון ממש מטומטם.. אני לא בטוחה לגבי זה, אבל זה כבר לא משנה. 

מה שכואב לי, זה שההורים שילמו את המחיר של הבחירה שלי. הם שילמו סכום מטורף שאני אפילו מתביישת לכתוב פה 

(ואני לא אכתוב), שמורכב מכל ההעברות שהם ביצעו כל חודש לחשבון שלי, רק כדי שאני אוכל לחיות בשקט, ללמוד בשקט, 

ולא להיות תלויה בחבר שלי כלכלית (או במשפחה שלו). זה מעשה מוערך, ראוי להערצה אפילו, ולא סביר בעליל... 

בעיקר הורים במצב שלהם. אם היה להם מספיק גם בשביל עצמם ובשביל אח שלי, אז זה היה סיפור אחר. 

אבל הם לא במצב הזה... בעצם אין להם כלום. יש להם נכס שהם לא רוצים למכור ובזה תלוים כל החיים שלהם, אין להם 

באמת כסף נזיל.. כל הכסף שהועבר אליי היה מזוהם בריבית אוברדרפט וריבית של הלוואות כבדות... 

וכואב לי על זה. 

על זה שאני לא מספיק עוזרת להם, בטח שלא מספיק ביחס לעזרה שהם נותנים לי. 

כואב לי על זה שהם מקריבים כל דבר רק בשבילנו.. 

ומצד שני אני כועסת על כך שהם לא סגרו את הברז מוקדם יותר, שלא עשו לי את החיים יותר קלים והעמידו אותי 

פשוט בפני עובדה: "אין כסף. תסתדרי לבד." הם עשו לי את החיים קשים בזה שהם כל הזמן מעבירים מסרים סותרים: 

מצד אחד "לא... הכל בסדר.. על מה את מדברת, את הבת שלנו למה שלא נעזור לך, מגיע לך, מגיע לך.." ומצד שני 

"כן, המצב מתחיל להיות קשה. אתם מפונקים, שניכם. תתפשרו על דירה יותר זולה. אפשר לחסוך יותר. למה חבר שלך 

בררן בעבודות שהוא מחפש? שיחלק עיתונים בבוקר במקום להיתלות על הצוואר של ההורים שלו". 

כלומר מצד אחד נותנים ונותנים, מצד שני רומזים שאין. ולי נוח לשמוע את מה שאני רוצה לשמוע, שזה "יש, בטח שיש" 

למרות שזה שקר. והצעד הקשה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן (ולא בוצע בעצם), הוא פשוט לקום על הרגליים 

ולהגיד להם "לא". להגיד "די". להפסיק את ההתעלקות הזאת עליהם, לרדת להם מהגב. 

אבל זה כבר לא משנה. ככה או ככה הכספים האלה נשרפו, הלכו, התכלו. הם נשארו שני אנשים מזדקנים שעובדים כשכירים, 

עובדים קשה ולא מוערכים כעובדים, ולא היו מוערכים כמו שצריך כהורים עד היום (וגם היום אני לא בטוחה עד כמה הם באמת 

מקבלים את הכרת התודה שהם אמורים לקבל). ויצא מצב שנגמר הכסף, ובאמת אין ברירה. העזרה החודשית שקיבלתי עד היום 

באמת הולכת להיפסק אחת ולתמיד, לרדת מהמספר האסטרונומי שהייתי מקבלת כל פעם ל-0 מאופס. 

ובעצם זו לא הייתה בעיה אם הייתי כבר מסיימת את התואר עכשיו... פורמלית אני כן מסיימת אותו. בסוף השנה הנוכחית 

אני אכן אהיה בעלת B.A.. רק שספציפית במסלול שלי זה לא מספיק. יש לי עוד שנה כדי לקבל את הרישיון לעסוק במקצוע 

ורק אז אני יכולה להתחיל התמחות. כלומר עוד שנה שלמה (אחרי שהנוכחית תיגמר) של לימודים יקרים פי 2 משנה רגילה. 

ודווקא עכשיו, כשאני רגע לפני קו הסיום, הכל מתפרק והם באמת חייבים להוריד פרופיל בעבודה. אני בעד שאמא תעשה 

את זה, ואז היא תהיה גם פנויה לעזור יותר לאבא שכנראה ימשיך בעבודה הנוכחית שלו, במשרה מלאה. אבל היא 

לא מסוגלת כבר... נשחקה מהר מדי מהמקצוע השוחק שהיא עוסקת בו. 

אני צריכה לשבור את הראש איך אני ממשיכה בהיקף העבודה הרגיל שלי במקביל לעומס בלימודים שיהיה יותר כבד בשנה 

הבאה, וגם להביא עוד כסף כדי לפצות על לפחות חלק מהפער בעזרה שהייתי מקבלת עד היום. 

כמובן שזה בלתי נמנע שהנטל הזה ייפול גם על החבר... אבל שוב, ככה זה כשחיים בזוג. ברור שכשאני אתבסס במקצוע 

ובמידה ואצלו תהיה בעיה - אני זאת שאפרנס ואני לא אעשה לו חשבונות של "אני שילמתי, אתה שילמת", כי הוא לא עושה 

איתי חשבונות (אני עושה אותם בראש, ולא נותנת שיקרה מצב שהוא ישלם יותר ממני, וככה גם הוא דואג שיקרה לגביי, שנינו 

דואגים שהנטל לא ייפול על השני ואז זה מתחלק שווה, מעצמו). 

אני יודעת שאמא תרגיש מאוד רע עם זה, כי מבחינה אידיאולוגית היא שונאת את זה שהבחורה תלויה כלכלית בגבר, 

וקשה לה עם זה שהבנות שלה יהיו תלויות במישהו אחר מהבחינה הזאת... אבל אני לא רואה פתרון אחר. 

היא רוצה שאקח הלוואה, אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. 

בקיצור אני גם ככה חולה היום, מצוננת לגמרי, עם כאבי גרון מטורפים, כאבי ראש. אמורה לקום מחר מאוד מוקדם ולא הכנתי 

כלום בשביל זה.. אפילו להתקלח אין לי כוח. כמובן שאין לי חום אבל אני מרגישה זוועה. 

הכלים מציפים את הכיור, אני לא מרגישה מספיק טוב כדי לשטוף אתם (בעיקר לא להתמודד עם הסירחון, כי הגרון שלי 

כל כך יבש וכואב שכל ריח לא טוב עושה לי בחילה ורצון להקיא), והחבר עסוק בתרגיל הגשה שהוא נתקע איתו ברגע האחרון.. 

משהו לתואר שלו... בקיצור לא כיף לי עכשיו. עצוב לי וכואב לי ו..בוהו.. אני מרחמת על עצמי. כרגע זה מה שאני רוצה לעשות. 

לרחם על עצמי. כי אני מרגישה מסכנה. ואשמה. 

לא יודעת מה לעשות כבר