לא יודעת למה, לאחרונה הרגשתי צורך לסגור מעגלים מהעבר. 

נראה לי שזה התחיל מנקיונות פסח המאוחרים - שבהם אמא ביקשה שאקח כמה דברים מהבית של ההורים, כי נשארו שם דברים שלי. 

אז נתקלתי בכל מיני דברים.. החל מהקורס המקצועי שלקחתי לפני כ-3 שנים שאיפשר לי לעבוד, ספר מחזור מי"ב, "ספר" מחזור 

מכיתה ו' ועוד כל מיני פריטי נוסטלגיה. וזה המשיך דרך זה שהסעתי את אח שלי לביה"ס שלו, ששם גם אני למדתי... אז ניצלתי 

את הטרמפ שנתתי לו כדי לבקר שתי מורות שהיו משמעותיות בשבילי אז - בחטיבה ובתיכון. 

פגשתי מורה מדהימה לתנ"ך שהייתה לי בכיתה ח', שנתנה לי יחס מיוחד בתקופה ההיא. וזה היה לי כל כך חשוב כי זו הייתה תקופה 

יחסית סוערת במשפחה - אחותי הייתה בדיכאון ועשתה בעיות בביה"ס וההורים שלי היו עסוקים בה המון, ואני תמיד הייתי "כל כך בסדר" 

שאף אחד לא היה טורח לראות אותי או להתייחס אליי (לפחות לא כמו שציפיתי). 

והיא, היא זאת שראתה אותי, נתנה לי חיוך שספציפי בשבילי, אהבה את הציורים שלי והתלהבה מהם, תמיד שאלה אותי לשלומי 

ופשוט הרגשתי שהיא רואה בי מעבר למה שאני רואה בעצמי. זה יצר מצב שיום שהייתי יודעת שיהיה לי שיעור איתה - הייתי מתרגשת 

כבר מתחילת היום לקראת זה, הייתי צמאה למבטים שלה ולמילם הטובות שקיבלתי ממנה, בעיקר ליחס האימהי שהיה לי כל כך חסר. 

כמובן שהייתי מלאת אגו ולא היה לי שום כלי לבטא את החוסרים שלי או לבקש איזושהי תשומת לב.. אז עשיתי הכל בסתר, כדרך אגב. 

כדרך אגב לקח לי המון זמן לאסוף את הדברים שלי אחרי כולם רק כדי לסחוט כמה דק' של שיחה אישית איתה. כדרך אגב לא הסתרתי 

את זה שהייתי עם דמעות ביום שהחתולה שלי מתה והיא ניחמה אותי על זה. 

היא לימדה אותי בסה"כ שעתיים בשבוע למשך שנתיים.. ואם השיעור היה מתבטל בטעות - וואו, איזו אכזבה זו הייתה בשבילי. 

וכל מילה קטנה טובה ממנה הייתה גורמת לי להתרוממות רוח למשך כמה ימים. עד כדי כך... 

אז אח שלי למד אצלה כמה שנים אחרי שאני כבר סיימתי בי"ס, והיא כל הזמן העבירה לי ד"שים דרכו. 

אח"כ פגשתי אותה במקרה באוטובוס כשהייתי בצבא וקצת דיברנו. היה לי נחמד אבל לא יותר מדי. 

ולפני כמה ימים כשביקרתי אותה - היא כל כך שמחה לראות אותי... פינתה זמן במיוחד כדי לדבר, להשלים פערים, 

שאלה עליי, מה אני עושה, מה עם ההורים וכו'... אני כמובן החמאתי לה על כך שהייתה מורה מדהימה ולימדה טוב 

וידעתי שהיא צריכה את זה, כי קשה לעבוד במערכת החינוך ולהיות אשכרה מורה טוב עם ערך מוסף לתלמידים. 

הרגשתי שאם יש משהו שאני יכולה לתת לה בחזרה אחרי השנתיים המדהימות והמחזקות האלה איתה, זה לפחות הפידבק הזה. 

לא סיפרתי לה מה היא באמת הייתה בשבילי (למרות שאני מנחשת שהיא הבינה לבד). אבל היא אמרה לי שאם יוצא לי עוד 

פעם לעבור באזור- היא תשמח אם אני אבקר שוב. וזה שימח אותי... האמת שהמפגש הזה העלה בי המון געגוע אליה, 

הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה עוד הרבה, על הרבה דברים ושיש לה גם השקפה מעניינת על החיים שהייתי שמחה לשמוע. 

בקיצור אני שוקלת פשוט לשמור איתה על קשר קבוע של שיחה חברית פעם בכמה חודשים. החיים קצרים... 

כנראה שלמורות לתנ"ך יש אופי מיוחד, כי גם בכיתה ו' הייתה לי דמות כזאת. 

בכלל תקופת היסודי שלי הייתה נוראית, נפלתי על מחנכות מגעילות אחת אחרי השניה - מהפח אל הפחת. 

הייתי ילדה דחויה שחוטפת מכות וקללות כל יום ויום בבי"ס. לא היו לי חברים ואף אחד לא סבל אותי. 

למה? היו סיבות שאין לי כוח לפרט עליהן עכשיו. משהו על חוסר טיפוח של ההופעה החיצונית שלי... אבל זהו. 

בקיצור, מכל התקופה המזעזעת ההיא, סוף סוף בכיתות ה'-ו' יצא שהיא נהייתה המורה שלי לתנ"ך. 

ידעתי שהיא חמודה, כי כשאחותי (שעשתה בעיות) למדה אצלה והיא הייתה מהורה היחידה שהסתדרה איתה, 

שלא כעסה עליה כשהיא ציירה בשיעור, אלא התלהבה מהציורים שלה ועודדה אותה להמשיך ולהקשיב תוך כדי שהיא מציירת. 

בקיצור, הבנתי שהיא מבינה עניין, אז מראש באתי בגישה טובה. כמובן שהיא שיחקה אותה מאוד קשוחה והייתה צועקת 

הרבה על תלמידים וכולם שנאו אותה, אבל אני ידעתי שהיא בסדר. אז התנהגתי תמיד יפה והיא גם התנהגה יפה אליי. 

עם הזמן היא התחילה לתת לי יחס מיוחד (בגלל שממש התבלטתי בשיעורים שלה, ורק שלה). הייתי נותנת לה מכתבים 

בנוסח "i love you" ולפעמים נשארת לדבר איתה כמה דק' אחרי סוף השיעור (כמובן, במקרה). שוב, עוד בתקופה ההיא, 

כמו שזה המשיך לכיתה ח', הייתי במחסור רציני בתשומת לב, בשילוב של דימוי עצמי ממש נמוך. 

ראיתי בספר מחזור! כל מה שאמרתי על עצמי היה דברים שליליים, נוראיים ולא נכונים! הזדעזעתי מלראות את עצמי מדברת. 

והיא, היא הייתה כל כך טובה אליי, כל כך שיבחה אותי בכל הזדמנות (כנראה קלטה את חוסר הביטחון שלי שהצחין, 

ועדיין מצחין למרחקים גם היום). גם אצלה - חיכיתי תמיד לשיעורים שלה, למדתי פרפקט את החומר (עד היום אני 

זוכרת בעל פה את קינת דוד רק בגללה), קיבלתי מאיות במבחנים שלה והכל כדי לקבל ממנה עוד מילים טובות. 

רק לקבל קצת יחס, קצת מבט, חיוך, תשומת לב. לראות שמישהו סוף סוף רואה בי משהו טוב ולא רק דברים רעים... 

כשהייתי בכיתה ו', קרוב משפחה שלי נפטר כשהיה בן 8 מסרטן בראש. הייתי בסה"כ בת 11, לא ממש הבנתי את 

חומרת המצב אבל ראיתי שכל הסביבה שלי מזועזעת ועצובה וזה מה שהעציב אותי גם. לא ידעתי איך לעכל את זה. 

אפילו הלכתי להלוויה של הילד המסכן (מה שהיה טעות). 

סיפרתי על זה למחנכת שלי והיא הזדעזעה ונפנפה אותי, אפילו קצת נגעלה מהסיפור שסיפרתי לה, אמרה משהו בסגנון 

"אויש.. אויש.. זה נורא...." וברחה ממני. רציתי לדבר על זה עוד אבל היא לא קלטה את זה ולא הקשיבה... 

ואני בגיל הזה לא ידעתי להגיד "תקשיבי, אני צריכה מישהו לדבר איתו כי אין מי שיקשיב לי בבית!" - מה פתאום. 

למה שמישהו יסכים להקשיב ליצור דוחה כמוני? אם היא לא רצתה להקשיב, כנראה שזה מסיבה טובה, כי אני לא בסדר. 

תמיד הייתי מאשימה את עצמי בכל דבר. 

אז הלכתי וסיפרתי את זה בסוף השיעור למורה ההיא לתנ"ך. 

היא גם הזדעזעה, אבל בניגוד ל(so cold)מחנכת שלי, היא התמלאה בהבעת פנים מלאת אמפתיה, נתנה לי חיבוק (נראה לי), 

שמה לי יד על הכתף ואמרה "תודה ששיתפת אותי!". וזהו, שלוש מילים שנאמרו בטון הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון. 

זה כל כך ניחם אותי, עוד חשבתי שזה לא היה בסדר לשתף את המורות בזה, חשבתי שאני לא אמורה לספר כי זה מזעזע, 

והסתבר לי באותו רגע שזה כן היה בסדר לשתף ושיש אוזן קשבת. 

בקיצור, ברגע שנתקלתי ב"ספר"(דיסק) מחזור שלנו, ראיתי גם את המורה לתנ"ך מדברת. היא נראתה לי היום כמו מלאך, 

צעירה ויפהפייה (זכרתי אותה הרבה יותר זקנה מזה), דיברה כל כך יפה - כנה לגמרי! לא פלצנית... אישה לעניין. 

הרגשתי צורך ליצור איתה קשר ולספר לה כמה היא הייתה חשובה לי, למקרה שהיא לא ידעה את זה מראש. 

וגם... כאילו.. בקטע של להראות לה "הנה, תראי לאיזה הישגים הגעתי היום בחיים שלי, תראי, יצאתי איכשהו מהמעגל הזה 

של חוסר הביטחון, תראי... אני עובדת בהדרכה, אני משמיעה את הקול שלי סוף סוף... תראי - אני יפה! ההופעה שלי 

מושקעת! תראי איזה יופי, את היית חלק מהאנשים שתרמו לזה!" - אז חיפשתי בהתחלה בפייסבוק וכמובן שזה לא עזר. 

אח"כ חיפשתי בגוגל ואיכשהו הגעתי למייל שלה. 

שלחתי מייל. היא ענתה ואמרה שזוכרת אותי. רשמתי כמה מילים טובות על כך שהיא הייתה מורה מדהימה וכמו מחנכת 

בשבילי (ואף יותר) ושאני אשמח להגיד לה את זה כמו שצריך בטלפון והשארתי מספר (ממש כאילו מתחילים עם בחורה). 

וכמו שבחורה מחכה לתגובה מאחד שהתחילה איתו, אני מחכה על קוצים למייל תשובה ממנה, לראות האם היא באמת מעוניינת 

לדבר.. ואולי הייתי צריכה לבקש את המספר שלה. אני פשוט ממש רוצה לשמוע את הקול של האישה המקסימה הזאת, 

ולהגיד לה כמה שהעבודה שלה הייתה מדהימה איתי, כמה ערך מוסף היא נתנה לי, כמה שהעבודה שלה הייתה חשובה ונשאה 

פירות (ושוב, זה חשוב לאנשי החינוך לשמוע את זה כי אין להם תגמול כספי על העבודה). 

וראיתי איזו הופעה שלי של כיתה י"ב - שאף פעם לא העזתי להסתכל עליה, עד היום. פעם ראשונה אחרי 6 שנים שאני מעזה לראות 

את עצמי מופיעה ב"לייב" בווידאו. מצד אחד ראיתי שיש לי כישרון משחק, מצד שני העבודה שעשיתי שם לא הייתה משהו. 

לא דיברתי ברור, פעם דיברתי חזק ופעם חלש והתפקיד שלי היה ממש קטן. הייתי צריכה (בדיעבד) להתעקש יותר. 

אז כל פעם אני מסתכלת אחורה ואומרת "וואו, חבל שלא היה לי יותר ביטחון אז. ואו, חבל שלא נפתחתי יותר" - אז סימן 

שגם היום אני צריכה להיפתח עוד, כבר היום! כבר מחר!!! 

וואו אני מתרגשת. 

ממש מתרגשת. 

מרגישה כאילו אני חווה את עצמי פתאום מחדש, כאילו נקודת המבט שלי על מי שהייתי משתנה, ואני מתחילה להבין ולהפנים 

את הנזקים שנעשו לי בתקופת היסודי. תמיד זכרתי את הדברים מנק' המבט שלי, אף פעם לא יצא לי להסתכל על עצמי מבחוץ 

ולראות מה היה. חשבתי שפחות רואים את זה עליי, מסתבר שראו (ועוד איך ראו, זה היה חרוט לי על המצח). 

פאק. 

הזוי.