ואתמול נפגשתי עם חברה טובה שלי ללמוד באוניברסיטה למבחן שלנו. 

היה לנו אח"כ שיעור חזרה לקראת המבחן אז פגשנו עוד כמה חבר'ה ש(מסתבר)לומדים איתנו בקורס.. 

פתאום רואים את כל הפרצופים של אלה שלא הגיעו כל הסמסטר אבל נזכרו לקראת המבחן. 

אז קבוצת אנשים הציעו לנו מאפינס ממש טעימים אז ברור שהלכנו על זה וזה הסתדר מצוין עם הקפה, 

מה שגרם לי סוף סוף להיות עירנית אחרי שכל היום הרגשתי ממש רע והייתי עייפה, עם כאב ראש וזה.. 

בקיצור, אחד מהאנשים שם דיבר עם חברה שלי וממש בהה בה, והאחרים מדי פעם דיברו איתה, מדי פעם 

אחד עם השני.. אבל הרגשתי את תשומת הלב מופנית אליה. 

דוגרי - ממש עיצבן אותי לראות אותו מתחיל איתה. ז"א הוא לא עשה או אמר כלום אבל ראיתי עליו את ההתעניינות. 

ראיתי שכל פעם שניסיתי להגיד משהו, הוא התעלם ממני והסתכל רק עליה. 

בסדר... כאילו... זה לא מפתיע... היא בחורה מהממת עם בייבי פייס, אכן נראית מדהים ומושכת תשומת לב עם הפנים האלה שלה. 

כחברה היא מותק, בחורה שאני מאוד אוהבת. ובכל זאת, אני יותר חכמה ומנוסה ממנה, יותר מבינה מה מדברים איתי, 

פחות שמה על דברים חיצוניים ופחות מקשיבה לסטיגמות. פחות משליכה על הסביבה שלי.. איך להגיד... נו לא משנה. 

הקטע המעצבן זה ששוב פעם אני מוצאת את עצמי עם חברה ממש טובה שלי, ושוב פעם תשומת הלב עוברת אליה. 

ספציפית אליה בגלל שהיא ממש יפה, וגם כשיוצאים לה דברים די מפגרים מהפה לפעמים (מה לעשות, היא מותק אבל לא 

תמיד מבינה על מה היא מדברת) - אנשים עדיין מסתכלים עליה בהתפעלות ועוברים בשתיקה על הפאדיחות שהיא עושה לעצמה. 

אם המשפטים המפגרים שמדי פעם נפלטים לה מהפה היו נפלטים מהפה שלי, זה לא היה מתקבל בכזאת קלות. 

ואני לא בחורה מכוערת. אני אפילו יפה. אפילו מאוד! אבל לא ממש מבליטה את זה וספציפית אתמול נראיתי עוד יותר 

גרוע א' כי נגמר לי האייליינר וב' (שזה בעיקר זה) - הייתי במחזור וכאב לי נורא הראש ברמה שהרגשתי מסוחררת כל היום. 

אז גם לא היה לי כוח לדבר עם אנשים, אז שתקתי יותר, זזתי פחות - בקיצור, משכתי פחות תשומת לב בהתנהגות שלי. 

ברור לי שהוא התחיל איתה כי היום הוא הוסיף אותה בפייסבוק. היא תפוסה אבל אישרה אותו בכל זאת כדי לתת לו את 

ההזדמנות לגלות בעצמו שהיא תפוסה (לחפור לה בפרופיל ולגלות שהיא אין ריליישנשיפ) וככה הוא יבין שהוא צריך לרדת ממנה. 

אמרתי לה שכן, שמתי לב שהוא התעניין בה ושאם חבר שלה מעצבן אותה היא מוזמנת להראות לו את כל האנשים שהתחילו 

איתה באוניברסיטה. צחוק צחוק צחוק. כמה טוב שיש וואטסאפ ושזאת לא הייתה שיחת פנים מול פנים אחרת היא הייתה קולטת 

שזה גורם לי לקנא בה. בדיוק אותה הרגשה שהייתה לי בתיכון עם החברות שלי (והן מקסימות, עד היום חברות טובות שלי). 

פשוט נמאס לי להרגיש שאני נבלעת בנוף. לשם שינוי בא לי כן לבלוט. כן לסובב ראשים, כן למשוך תשומת לב. 

בא לי פתאום שהמבטים של האנשים כן יינעצו בי ואפילו להרבה זמן. תתעניינו בי, תשאלו אותי דברים, תחשבו שאני 

מצטיינת דיקאן למרות שאני לא (עליה חשבו ככה והיא ממש לא. חשבו את זה כי יש לה מראה של ילדה טובה ויפה). 

בא לי פתאום להתבלט. ממש. 

ולמה כל התובנות האלה באות דווקא עכשיו בעיצומם של הלימודים למבחן?! פאק. אני ממש מקווה לא להיכשל... 

כאילו עוד בניתי איכשהו על ציון נורמאלי בקורס הזה כי הוא לא קורס קשה והמרצה היה ממש סבבה לשם שינוי. 

ושוב פעם אני מוצאת את עצמי רק מתפללת ל-60 כי פשוט אין לי יותר רצון להתעסק בחומר המייגע הזה. 

בתואר המייגע הזה. 

למה 4 שנים למה?! הייתי יכולה כבר היום להיות אחרי זה. כלומר... אני מסיימת את התואר שלי השנה. תהיה לי תעודת BA. 

אבל כדי לעבוד במקצוע אני חייבת לעשות עוד שנה וזה כל כך תקוע באמצע החיים. היה לי כל כך מתאים להתחיל לעבוד 

בספטמבר הקרוב... להתחיל להכניס סכומים משמעותיים של כסף לשם שינוי, ולהפסיק כבר את הדימום הכלכלי הזה שלי. כסטודנטית. 

סתם שיתפתי במועקה שלי. הקטע הזה עם החברה העיר הרבה שדים שהיו רדומים במשך שנים רבות........... למה