ואתמול נפגשתי עם חברה טובה שלי ללמוד באוניברסיטה למבחן שלנו. 

היה לנו אח"כ שיעור חזרה לקראת המבחן אז פגשנו עוד כמה חבר'ה ש(מסתבר)לומדים איתנו בקורס.. 

פתאום רואים את כל הפרצופים של אלה שלא הגיעו כל הסמסטר אבל נזכרו לקראת המבחן. 

אז קבוצת אנשים הציעו לנו מאפינס ממש טעימים אז ברור שהלכנו על זה וזה הסתדר מצוין עם הקפה, 

מה שגרם לי סוף סוף להיות עירנית אחרי שכל היום הרגשתי ממש רע והייתי עייפה, עם כאב ראש וזה.. 

בקיצור, אחד מהאנשים שם דיבר עם חברה שלי וממש בהה בה, והאחרים מדי פעם דיברו איתה, מדי פעם 

אחד עם השני.. אבל הרגשתי את תשומת הלב מופנית אליה. 

דוגרי - ממש עיצבן אותי לראות אותו מתחיל איתה. ז"א הוא לא עשה או אמר כלום אבל ראיתי עליו את ההתעניינות. 

ראיתי שכל פעם שניסיתי להגיד משהו, הוא התעלם ממני והסתכל רק עליה. 

בסדר... כאילו... זה לא מפתיע... היא בחורה מהממת עם בייבי פייס, אכן נראית מדהים ומושכת תשומת לב עם הפנים האלה שלה. 

כחברה היא מותק, בחורה שאני מאוד אוהבת. ובכל זאת, אני יותר חכמה ומנוסה ממנה, יותר מבינה מה מדברים איתי, 

פחות שמה על דברים חיצוניים ופחות מקשיבה לסטיגמות. פחות משליכה על הסביבה שלי.. איך להגיד... נו לא משנה. 

הקטע המעצבן זה ששוב פעם אני מוצאת את עצמי עם חברה ממש טובה שלי, ושוב פעם תשומת הלב עוברת אליה. 

ספציפית אליה בגלל שהיא ממש יפה, וגם כשיוצאים לה דברים די מפגרים מהפה לפעמים (מה לעשות, היא מותק אבל לא 

תמיד מבינה על מה היא מדברת) - אנשים עדיין מסתכלים עליה בהתפעלות ועוברים בשתיקה על הפאדיחות שהיא עושה לעצמה. 

אם המשפטים המפגרים שמדי פעם נפלטים לה מהפה היו נפלטים מהפה שלי, זה לא היה מתקבל בכזאת קלות. 

ואני לא בחורה מכוערת. אני אפילו יפה. אפילו מאוד! אבל לא ממש מבליטה את זה וספציפית אתמול נראיתי עוד יותר 

גרוע א' כי נגמר לי האייליינר וב' (שזה בעיקר זה) - הייתי במחזור וכאב לי נורא הראש ברמה שהרגשתי מסוחררת כל היום. 

אז גם לא היה לי כוח לדבר עם אנשים, אז שתקתי יותר, זזתי פחות - בקיצור, משכתי פחות תשומת לב בהתנהגות שלי. 

ברור לי שהוא התחיל איתה כי היום הוא הוסיף אותה בפייסבוק. היא תפוסה אבל אישרה אותו בכל זאת כדי לתת לו את 

ההזדמנות לגלות בעצמו שהיא תפוסה (לחפור לה בפרופיל ולגלות שהיא אין ריליישנשיפ) וככה הוא יבין שהוא צריך לרדת ממנה. 

אמרתי לה שכן, שמתי לב שהוא התעניין בה ושאם חבר שלה מעצבן אותה היא מוזמנת להראות לו את כל האנשים שהתחילו 

איתה באוניברסיטה. צחוק צחוק צחוק. כמה טוב שיש וואטסאפ ושזאת לא הייתה שיחת פנים מול פנים אחרת היא הייתה קולטת 

שזה גורם לי לקנא בה. בדיוק אותה הרגשה שהייתה לי בתיכון עם החברות שלי (והן מקסימות, עד היום חברות טובות שלי). 

פשוט נמאס לי להרגיש שאני נבלעת בנוף. לשם שינוי בא לי כן לבלוט. כן לסובב ראשים, כן למשוך תשומת לב. 

בא לי פתאום שהמבטים של האנשים כן יינעצו בי ואפילו להרבה זמן. תתעניינו בי, תשאלו אותי דברים, תחשבו שאני 

מצטיינת דיקאן למרות שאני לא (עליה חשבו ככה והיא ממש לא. חשבו את זה כי יש לה מראה של ילדה טובה ויפה). 

בא לי פתאום להתבלט. ממש. 

ולמה כל התובנות האלה באות דווקא עכשיו בעיצומם של הלימודים למבחן?! פאק. אני ממש מקווה לא להיכשל... 

כאילו עוד בניתי איכשהו על ציון נורמאלי בקורס הזה כי הוא לא קורס קשה והמרצה היה ממש סבבה לשם שינוי. 

ושוב פעם אני מוצאת את עצמי רק מתפללת ל-60 כי פשוט אין לי יותר רצון להתעסק בחומר המייגע הזה. 

בתואר המייגע הזה. 

למה 4 שנים למה?! הייתי יכולה כבר היום להיות אחרי זה. כלומר... אני מסיימת את התואר שלי השנה. תהיה לי תעודת BA. 

אבל כדי לעבוד במקצוע אני חייבת לעשות עוד שנה וזה כל כך תקוע באמצע החיים. היה לי כל כך מתאים להתחיל לעבוד 

בספטמבר הקרוב... להתחיל להכניס סכומים משמעותיים של כסף לשם שינוי, ולהפסיק כבר את הדימום הכלכלי הזה שלי. כסטודנטית. 

סתם שיתפתי במועקה שלי. הקטע הזה עם החברה העיר הרבה שדים שהיו רדומים במשך שנים רבות........... למה

תקופת מבחנים 

ועוד אחת. 

ועוד אחת ועוד אחת. 

ועוד תקופת מבחנים.. 

ועוד פעם תקופת מבחנים!!! 

די... 

המתח הזה שאני יודעת שעוד כמה ימים אני אצטרך לחזור שוב לעבוד הורג אותי. 

והמשכורת שתצא על יוני תהיה פשוט ביזיון... ככה זה כשעובדים רק רבע מהחודש. 

וזאת העלות האמיתית של המבחנים בתואר המזדיין הזה. 

ההספק שלי בלמידה לא משהו, אבל אני גם לא עובדת, אז ניצול הזמן ממש על הפנים. 

והחבר שלי לא בדיוק מוסיף כיף לאווירת הלימודים כשהוא מקרקר סביבי בחרמנות ורק מחכה 

שאני אעשה כבר הפסקה כדי לספק אותו... (האמת שהוא גם תמיד מנסה לחרמן אותי ולספק אותי 

אבל אני פשוט לא יכולה להיכנס למוד כשאני בלחץ מבחנים). 

אז מדי פעם אני בורחת לספרייה כדי להיות שם כל היום וזה מכניס אותי למסגרת.. ז"א מקום עם פחות 

גירויים של כביסה וכלים שצריך לעשות. וגבר חרמן שמושך אותי למיטה בכל הזדמנות אפשרית.. אז לא. 

אז להפסיק עבודה בגלל המבחנים זה לגיטימי והתאפשר בכלל בלי לשאול שאלות... 

אבל לקחת הפסקה מלספק אותו מינית זה לא דבר לגיטימי בתקופת מבחנים. 

כי אם היה יום אחד של הפסקה זה מיד אומר שאוי ואבוי.. מסכן מגיע לו פיצוי... (נו באמת!!!) 

כאילו שלא הייתה שום התקדמות.. כאילו הפוסט הקודם לא נכתב בכלל. 

נו, אני מניחה שכמו ההתקדמות, גם נסיגות קטנות הן חלק מהתהליך הגדול שאנחנו עושים. 

אז פתחתי את תחושת הפגיעות שלי בפני הסקסולוגית - הסברתי כמה שזה עיצבן אותי שהמשפחה לוחצת על 

חתונה ואני יודעת שלכאורה אני זאת שמעכבת את כל התהליך עם ה"בעיה" שלי (שאובחנה כ"וסטיבולודיניה"). 

ובמיוחד כשההורים שלו כבר יודעים על הקושי שלנו.. כבר העדפתי את המצב שבו הם שאלו שאלות מתוך חוסר ידיעה 

מאשר המצב הנוכחי שבו הם פשוט שותקים לגמרי ואני יודעת שהם יודעים. אני יודעת שכשהם רואים אותי, יש סיכוי 

שאחד מהם בדיוק חושב על זה ומדמיין אותנו שוכבים. אז הסקסולוגית תרגמה בדיוק את ההרגשה שלי: הרגשתי שכל 

המשפחה שלו תקועה לי בתוך הכוס, מחכה כבר שהבעיה שלי תיפתר. 

זה עורר בי כל כך אנטי לכל התהליך שפשוט "שכחתי" לעשות את התרגילי בית שהיא נתנה לי שאמורים להפחית את 

הכאבים הפיזיים שיש לי. יצאה לי כל הרוח מהמפרשים ופשוט הרגשתי שאני רק חור ותו לא. שמתחתנים איתי רק בגלל 

עצם היותי כלי קיבול לזרע של החבר שלי. כאילו שזה כל התפקיד שלי בחיים, כאילו שעל זה שווה לפרק קשר. 

אני עדיין נורא כועסת על כל הסיפור. זה כן קצת עזר שהיא שיקפה לי את מה שאני מרגישה, אמרה את זה בניסוח 

יותר טוב ממה שאני הצלחתי להביע את זה... זה עזר בעיקר כי כשאמרתי את זה לחבר לבד, הוא מאוד התעצבן 

מהדברים האלה ונעלב ממני בטענה שזו ממש הגזמה וזה לא נכון (הוא לא רוצה להיפרד ממני על דבר כזה, מבחינתו 

ננסה כל פתרון אפשרי, גם הכי הזוי בעולם, רק כדי שלא ניפרד.. ורק אם נראה ששום דבר לא עוזר אז אולי יהיה מצב 

שבו נגיע למסקנה שנפרדים). אז כשפתחתי את זה בטיפול והיא הסבירה את זה בניסוח קצת יותר נורמאלי, נראה שהוא 

קצת יותר קיבל את ההרגשה הזאת שלי. נתן לה קצת יותר לגיטימציה (למרות שגם אז הוא התווכח איתנו). 

היא אמרה לי שזה בהחלט הגיוני להרגיש ככה, ושברור שכשהבעיה הפיזית תיפתר (ואין לה ספק שזה ייפתר) אז מן הסתם 

תישאר בי מועקה שאומרת "מה... אז עכשיו כאילו הכל בסדר?! החור מתפקד אז כולם מרוצים? נו באמת..." - אבל שאני אנסה 

להסתכל על התהליך בתור משהו שאני עושה בשביל עצמי ולא בשביל הסביבה. אחרי הכל גם אם אני לא אהיה איתו, אני אשאר 

עם בעיית הכאב והיא תלווה אותי גם עם גברים אחרים (אין לי ספק בזה בכלל). אז ככה או ככה - פרידה או חתונה, את הבעיה 

צריך לפתור. ובהחלט כשמסתכלים על זה ככה, הדברים קצת יותר פשוטים. 

ועדיין המועקה לא עוזבת אותי. תחושת האנטי והחדירה לפרטיות. ההרגשה הזאת שההורים שלו כל הזמן רוצים לנבור ולהתערב 

לנו בקשר משגעת אותי. בפועל הם לא עושים את זה... גם כי הם קצת מאופקים וגם כי הוא לא ממש מאפשר להם להתערב.. 

למעט מעידות מדי פעם. אבל כולם עושים טעויות... גם אני לפעמים חוטאת בלשתף את אמא שלי ביותר מדי דברים... מה לעשות. 

אבל צרכים לעבור דירה ולא יודעים לאן. כלכלית אנחנו על הפנים.. כמובן שההורים שלו רוצים שנעבור לדירה במצב הרבה יתור 

טוב ממה שאנחנו גרים עכשיו ומוכנים לעזור לנו בהמון כסף עם השכ"ד כדי לממן את זה. 

אותי באופן אישי זה מרתיח. שוב... ההתערבות הזאת. והוא מתלהב מזה, רוצה לנצל את המימון הזה כדי לגור במקום שהוא 

גם טוב וגם במיקום טוב. אמא שלי תתפחלץ מהרעיון ובגלל זה אפילו לא סיפרתי לה עדיין שהם הציעו את זה. 

אנחנו עדיין מנסים למצוא אופציות זולות יותר שלא יגרמו לנו להזדקק למימון שלהם. הסברתי לו את הצד שלי בעניין, את מה 

שאני מרגישה בקטע של ההתערבות שלהם והוא אמר שבסדר, ננסה לבדוק את כל האלטרנטיבות, גם את הזולות יותר. 

ואני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא, כי יש פה את הבריאות הלקויה שלו על הפרק, ויש את הקרבה שאני צריכה לאוניברסיטה 

ולעבודה בגלל הלימודים האינטנסיביים... מצד שני אני צריכה דירה נורמאלית שיהיה אפשר לשבת ללמוד בה בשקט. 

מצד שלישי אני בקושי מרוויחה כי אין לי זמן לעבוד כמעט... מצד רביעי.. אם הייתי מנצלת טוב יותר את הזמן שלי הייתי יכולה 

לעבוד יותר. מצד חמישי.. ושישי ושביעי ושמיני ויש כל כך הרבה צדדים למטבע שאני כבר נורא מבולבלת. 

כן תהיה חתונה - אוף, איזה כאב ראש לארגן הכל. אוף, כל הדרמות המשפחתיות יתחילו... לא תהיה - אוף, אבל רציתי, אוף. 

נחליט לגור במקום טוב עם מימון מההורים שלו - יופי, איזה מקום טוב ואיזה כיף אבל אוף.. כי זה משמר את התלות באנשים 

המתערבים האלה. נגור במקום פחות טוב - ועוד פעם... די אני כבר לא יודעת יותר כלום. 

אני פשוט מפחדת לספר על ההצעה של ההורים שלו לאמא שלי... לא יודעת כבר איך לצפות את התגובה שלה לזה. 

היא עוד מסוגלת לרוץ בגלל זה לבנק (שוב...) ולגרד עוד קצת מהקרקעית המגורדת ממילא ולקחת עוד הלוואה עם ריבית 

אסטרונומית רק כדי שלא ייצא מצב שההורים שלו יממנו משהו לבת שלה. 

פשוט פאק. 

משום מה אני רואה הכל רע למרות שזה לא ככה בהכרח. אבל קשה לי

אני לא אתחיל לפרט בדיוק מה היה כי אני עייפה ואין לי כוח לזה. 

אבל יצא שהייתה לנו שיחה ממש טובה... הוא הסביר לי את הצד שלו, אני הסברתי את הדברים מהצד שלי, 

ולמרות שהיינו שנינו גמורים מעייפות ככה שנרדמתי כשהוא פתח את הלב שלו בפניי ואז הוא נעלב ממני 

והתחיל לבכות (ממש בקטע של להתפרק), אז ברגע שמיהרתי לנחם אותו וללטף אותו (ולבכות בעצמי בגלל זה), 

הוא נרגע די מהר והתפייסנו.. הוא הבין שלא נרדמתי בכוונה ושזה לא היה נשלט. 

מה שכן, כשהעיניים נעצמו לי והתודעה לאט לאט התרחקה ממני, התחלתי לראות תמונות של דברים מפחידים, 

כאילו נרדמתי בהרגשה ממש לא טובה, כאילו משהו לא בסדר. והנה, הסתבר שמשהו באמת לא היה בסדר - 

שהוא נעלב ממני כי נרדמתי. אז באמת משהו אצלי הרגיש שלא הייתי צריכה להירדם אחרי הדברים הכואבים שהוא 

פתח בפניי.. הרגשתי מאוד רע עם עצמי על זה. היה לי מאוד קשה לשאת את ההרגשה שגרמתי לו לבכות, ועוד ככה. 

ועוד הוא - שנדיר שהוא בוכה. בכל ה(כמעט)שנתיים שלנו ביחד, זו הייתה הפעם השניה שהוא בכה איתי ככה. 

הפעם הקודמת הייתה כשקרוב משפחה שלו גסס מסרטן. אז זו הפעם הראשונה שאשכרה גרמתי לו לבכות... וזה היה נורא. 

אבל סוף טוב, הכל טוב- הוא נרגע והבין שזה לא היה בכוונה אז הוא סלח לי, אני שמחתי לראות אותו מתאושש כל כך 

מהר מהבכי ובבת אחת הרגשתי איך כל החומות שנוצרו בינינו בזמן האחרון פשוט נפלו. 

הרגשתי הרבה יותר קרובה אליו, כל כך שמחתי לראות שהוא גם מראה שקשה לו... כלומר... הוא תמיד אמר שקשה לו 

ומבאס לו, אבל הוא היה אומר את זה בלי רגש, והפעם באמת ראיתי שהוא מביע את עצמו בתחום הזה (למרות שבאופן כללי 

הוא גבר שמאוד מביע רגשות, בעיקר כלפיי, אבל ספציפית בדברים כאלה של החיים הוא לא נוטה להביע כמוני). 

בקיצור, הרגשתי מוד קרובה אליו, פתאום המשיכה המינית שלי כלפיו ממש התעוררה לחיים, וכנ"ל גם הוא. 

התחבקנו חזק חזק במיטה, אני עליו בשכיבה, נשיקה מטורפת, נגיעות בכל הגוף... אמרתי לו שזה כל כך מבאס שאני במחזור 

עכשיו כי כל כך רציתי שהוא יזיין אותי, כל כך רציתי להרגיש אותו נכנס אליי, מתחבר אליי, ממלא אותי... וזין על הכאבים! (תרתי משמע). 

בעיקרון הסקסולוגית אסרה עלינו לנסות שוב... אבל אני באמת חושבת שאם לא הייתי במחזור אז הייתי מתעלמת מהאיסורים 

שלה ומנסה לשכב איתו. כל כך הרבה זמן לא עשינו את זה... ולשם שינוי זה היה הריב הראשון שהרגשתי בו איזשהו צורך למייק אפ סקס. 

תמיד בריבים הקודמים שלנו אני שמחתי שהתפייסנו והייתי מוכנה לישון, והוא הרגיש צורך בפעילות מינית איתי. 

ופתאום באותו יום גם אני הרגשתי את הצורך הזה, כל כך חזק וחייתי. הרגשתי כל כך חיה ושמחתי להרגיש שלא איבדתי את עצמי, למרות הכל. 

אולי זה גם היה בגלל שרכבתי באותו יום במקום שהרבה זמן לא הייתי בו, וזו הייתה פעילות שממש אהבתי, שהפיחה בי קצת רוח חיים 

ויכול מאוד להיות שזה אחד הדברים שהחזירו לי את מי שאני. בטח זה הכל יחד. 

והיום, לאור השיחה שלנו מלפני כמה ימים שבה הבעתי בפניו את הרצון שלי להפסקות מכל פעילות מינית מדי פעם, ולמרות שהוא הביע 

המון סלידה מהרצון הזה שלי, הוא דווקא נתן לי המון ספייס - מה שאומר שהוא באמת התאפק עם הצרכים שלו כדי לכבד את שלי. והש

זו לא פעם ראשונה שהוא "מוותר" על פעילות מינית איתי כי הוא משער שלא יהיה לי כוח, אבל כמו שכתבתי - בכל הפעמים הקודמות 

זה תמיד היה מן וויתור מצידו, שהוא עושה בעצבים כאילו כפיתי עליו את זה, ותמיד זה בגלל שהוא מבין שאין לי כוח ואני לא רוצה. 

היום זה היה שונה. היום זה בא ממקום אחר - מקום של אשכרה כבוד כלפיי. הוא לא סתם ויתר בעצבים, אלא הוא עשה נתינה מכל הלב... 

הוא שאל אותי "נו, אז איך המנוחה שלך עד כה מהפעילות המינית שלנו?" (זה היה די מצוטט במילים שלי מהשיחה ההיא) - אמרתי שמצוין. 

הוא חייך ושמח שזה עשה לי טוב. אח"כ שאלתי אותו בהפתעה אם הוא אשכרה התאפק רק בגלל שאמרתי שאני צריכה מנוחה, כלומר 

אם הוא הרגיש צורך לעשות איתי דברים ועצר את עצמו - והוא ענה שזה נכון, שבחלק מהיום היה לו קצת חשק להתנפל עליי אבל הוא עצר את זה. 

כל כך הערכתי את מה שהוא עשה, ובעיקר הערכתי את זה שהוא עשה את זה עם חיוך (לשם שינוי), ולא כמשהו שאמור לעורר בי אשמה. 

חייכתי מאוזן לאוזן, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני ממש מעריכה את מה שהוא עשה בשבילי היום בקטע הזה. גם זה שהוא עשה לעצמו ביד 

בבוקר כשלא הייתי פה. אשכרה נתן לי יום מנוחה. וזה עושה לי ממש חשק לענג אותו היום כשהוא יחזור הביתה מהמשחק, 

ממש בקטע שהוא כל כך ייהנה... ולא איכפת לי ללכת רחוק עם דברים שהוא ירצה שאני אעשה שבד"כ אני לא מוכנה. באמת שהוא 

עשה לי היום כל כך הרבה חשק לבוא לקראתו. זה פשוט נהדר ואני שמחה שהתקדמנו ככה! 

עיכבנו את עניין החתונה בגלל האישיוז האלה... לא בגלל שסקס זה כזה דבר ענק שבגללו שווה לפרק קשר, אבל סקס מהווה 

אינדיקציה ושיקוף לדינמיקה של הקשר. והרגשנו שמעבר לעניין הפיזי (שקיים, אובייקיבית, אני כמעט בטוחה) קיים גם עניין נפשי 

שמתבטא בחוסר התאמה בחשק שלנו, בכאבים שלי ובעיקר בירידה החדה בחשק שלי שרק העצימה את הפערים בינינו. 

הרגשנו שאם הדינמיקה תימשך ככה שהדברים והכעסים ימשיכו להתנקז דרך הסקס, זה כל כך יעיב על היחסים שלנו שאולי זה 

עלול להוביל אותנו למסקנה שעדיף להיפרד. זו הייתה אחת הסיבות שהלכנו לסקסולוגית, כי הרגשתי שאנחנו לא מצליחים להתגבר 

על הדברים לבד. הוא מבחינתו חושב שבאנו בגלל הכאבים שלי, אבל אני מאמינה שככל שהזמן עובר הוא מתחיל להבין שהדברים 

קצת יותר מורכבים מסתם כאב בכוס של החברה שלו. 

אז זאת פעם ראשונה אחרי תקופה די ארוכה שאני אשכרה יכולה שוב לדמיין אותנו כן חיים יחד לאורך שנים. בתקווה. 

רק שקצת בלבלנו את המשפחות עם העניין הזה של "אולי תהיה חתונה בקרוב" ואז "מה פתאום, אם וכאשר תהיה חתונה אתם תדעו"... 

שזה גרם לשאלות מצידם... בעיקר מצד ההורים שלו שלחצו ולחצו להבין למה אנחנו לא מתחתנים כבר (הם פאקינג חטטניים!!!) 

עד שהוא נשבר וסיפר להם על ה"בעיה" שלנו. אחת הסיבות שהוא בחר לספר הייתה אולי כדי להתייעץ איתם כאנשים מבוגרים, שאולי 

יש להם רעיון לפיתרון. בתכלס אני מאמינה שהוא פשוט נכנע ללחץ שלהם (מכבש!!) ובגלל זה הוא פלט את הסיפור. 

פחות איכפת לי מזה שאמא שלו שמעה על זה.. כאישה זה לא ממש איכפת לי שאישה אחרת יודעת משהו על חיי המין שלי. 

אבל אבא שלו! זה גבר.... גבר מבוגר וזר שהוא לא החבר שלי שפתאום קיבל חלון לתוך החיים האינטימיים שלנו, שלי! 

מביך אותי לדעת שאבא שלו יודע על העניין הזה, שאני כבר 3 שבועות מסתובבת ליד ההורים שלו ולא יודעת שהם בעצם יודעים על זה. 

הוא סיפר לי רק אחרי 3 שבועות שהם יודעים. אולי כי הוא פחד מהתגובה שלי ואולי כי הוא פשוט לא חשב שזה משמעותי. 

אז אחרי ששמעתי שהוא סיפר להורים, הראיתי לו שאני קצת מופתעת ושהייתי מצפה שהוא יתייעץ איתי על דבר כזה (מפתיע, כי בד"כ 

הוא תמיד מתייעץ איתי ולכן זה היה לי מוזר)... אז הרגשתי בנוח להפסיק לעצור את עצמי וסיפרתי לאמא. והיא כל כך תמכה בי 

ועזרה לי להבין את הדברים מנקודת מבט יותר שפויה.. שזה אחד הדברים שהובילו לשיחה הטובה שהייתה בינינו. 

אז אני ממש מקווה שהדברים ימשיכו להתנהל במגמה הזאת, שכדור השלג סוף סוף ייעצר ונצליח להחזיר את המשיכה המטורפת (ההדדית) 

שהייתה בינינו בתחילת הקשר. 

כולי תקווה