התחלתי לכתוב סיפור, כל השבוע באוסטריה של הקושי בתקשורת עם אנשים שלא דוברים את השפה שלך,
ובכללי הבנתי כמה מילים אנחנו אומרים סתם, ללא תכלית.
בלי שום טעם או עניין עוד קול ועוד מילה,
מילים יפות אפשר לכתוב, לפעמים השקט הוא המפתח .
הידיים שלך קרות, אמרתי בשקט.
שוכחת לרגע שהוא לא מבין אף מילה ולא ייטרח לנסות אפילו.
אנחנו כנראה ההוכחה, שמילים הן לא הדבר העיקרי .
זה מצחיק, תמיד האמנתי במילים ובכללי אני מדברת הרבה והוא... שותק, לא מוציא מילה.
תמיד האמנתי שמילים הן הדרך והפתרון להכל, שההקשבה היא כוח עצום .
זה לא פשוט לתקשר איתו, מגע בלבד, חיבוקים חמים וליטופים שנמשכים עוד ועוד .
הוא הבן אדם הכי רגוע ושקט שזכיתי להכיר, הכרנו בשלג .
הפעם הראשונה שזכיתי לראות, להרגיש ולחוש שלג .
זה כלל המון נפילות, סימנים כחולים וכאבי ראש אך היה שווה כל רגע .
לא כל יום אתה זוכה להכיר את האדם שמשנה את חייך מקצה אחד לאחר .
תמיד, מאז שאני קטנטונת, דרשתי לבלתי מושג והשגתי אותו .
איתו זה היה אחרת, משחקי כוח, התעלמויות בלתי פוסקות, מבטים זועמים שמתחלפים .
כל שרציתי, היה שיעזוב וילך.
אך הגורל התעקש אחרת ונפגשנו שוב כמה ימים אחרי כשהוא נושא על גבו תיק טיולים,כובע מטופש של תיירים וחיוך כובש ומעצבן .
בעודי מראה לקבוצה את ארץ ישראל היפה, הרגשתי שהוא לא איתי..
הוא הלך משם ולפה, לא מרוכז ולא מובן.
ברוך, התקרבתי אליו, לקחתי את ידו ושאלתי אם הכל בסדר .
הוא השפיל מבט, דמעה בעיניו.
התקרבתי קצת יותר, לא בטוחה בכלל, מרגישה קצת רע על היחס המרושע בשלג וחיבקתי אותו .
הוא החזיר לי חיבוק, ליטף את ראשי, התרומם, לקח את ידי ושרק שריקה ארוכה שהפנתה את מבט כולם אליי.
נבוכה מעט, מתחילה להסביר על הכנרת, מגמגמת מעט ומנסה לחזור לריכוז .
יום למחרת, קיבלתי ממנו פתק ובו כתב : " הלוואי והיה ביכולתי לומר לך את מילות האהבה .
הלוואי וביכולתי היה לומר לך כמה את יפה .
אני לא יכול, אני לא יודע איך ."
נמסה ונזכרת בתקופה קצת שונה .
על מילים וכוח, נאמרו יותר מדי מילים ונכתבו יותר מדי סיפורים..
ואני שואלת עכשיו, באמת ובמים..
בשביל מה כל הבלגן ?
הרי מספיק מבט, חיוך, ליטוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: