למרות שחזרתי אתמול בערב מוקדם ממה שציפיתי והיה לי זמן לכתוב לא עשיתי את זה..
אבל כן רציתי לכתוב פה בבלוג מה שקרה היום אתמול בערב.
אני במועצת התלמידים והנוער העירונית, כפי שאתם יודעים אם קראתם בבלוג שלי.
אתמול בערב הייתה לנו ישיבה שכחלק ממנה המנחה של המועצה עשה איתנו סבב של "ביקורת אישית" ו"ביקורת על המועצה"
ואתמול נפתחתי בפני חברי המועצה כמו שלא יצא לי וכמו שלא רציתי לפני כן.
הביקורת העצמית שלי הייתה שאני וותרן.
עד תחילת כיתה י' ויתרתי על הרבה דברים בחיים שלי ורק בכיתה י' התחלתי לקחת על עצמי דברים חדשים כמו ללמוד 20 יחידות לימוד מוגברות (5 פיזיקה, 5 כימיה, 5 ביוטכנולוגיה, 5 שואה) או הדרכה בנוע"ל. בסוף כיתה י' הצטרפתי למועצה וביוני של השנה גם לקחתי על עצמי תפקיד במועצה (יו"ר של ועדה).
בסוף החופש, מתחילת אוגוסט ועד יום ההולדת שלי, בעצם הייתי בתקופה מאוד קשה... שנבעה מהרבה דברים שקרו לי בחיים.
בסופו של דבר בספטמבר, בעזרתה של אמא של חבר שלי (כי לא רציתי שגם ההורים שלי יידעו מזה) קבעתי תור לפסיכולוג שקבע באופן חד משמעי את מה שחשדתי כבר קודם: יש לי דיכאון קליני!
בספטמבר גם הייתי על סף התאבדות. ורק פיל מנעה ממני לעשות את זה... ואני כנראה אהיה אסיר תודה לה על כך לנצח.
מאז שלקחתי על עצמי תפקיד במועצה, על אף הרבה דברים שגרמו לי לרצות לוותר משהו בי מנע ממני לוותר. אבל לקראת סוף כיתה י' ויתרתי על קשרים שלי עם אנשים, על התערות בחברה הסובבת אותי, על אכפתיות כלפי הביקורתיות המאוד מעצבנת של החברה והתחלתי לשים פס על מה שאנשים מצפים או רוצים ממני (אפילו אנשים שרוצים בטובתי)
דבר ששינה את ההתבוננות שלי על הוותרנות היה הגדנ"ע.
משהו בקושי של הגדנ"ע, כשאתה נכנס למסגרת שדורשת ממך למתוח את קצה גבול היכולת שלך, משוה בזה גרם לי להבין שאסור לי לוותר לעצמי, לא יודע מאיזו סיבה.
אז זו הביקורת שלי כלפי עצמי.
וזה מה שרציתי לספר לכם.
את הדיכאון הקליני אני עובר שלב שלב...
ואחרי הגדנ"ע למה שהוא בהצלחה מרובה יותר.
~SNOOPY~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
