טוב... אז מחר... בשבע בבוקר אני טס למסע לגילוי שורשי המהפכה ומרד תנועות הנוער, שואה וגבורה עם הנוער העובד והלומד.
חייב לציין שכבר הרבה ציפיות פיתחתי למסע הזה.
חברים שחזרו סיפרו לי שנקודת המבט שאתה מקבל על השואה מהמסע התנועתי הוא שונה מכל דבר אחר שהם חוו.
ההגשמה, שהיא חלק בלת נפרד מרעיון המרד בשואה, אך גם מרעיון קידוש החיים בשואה, הוא דבר שמלווה את בני הנוער עד ימינו, ואני מקווה שילווה את בני הנוער והצעירים עוד שנים רבות
הגשמה היא מילה קצת מופשטת, אבל אין טובה ממנה לתאר את מה שאני רוצה להעביר בפוסט הזה.
ה"הגשמה" הייתה נחלתם של בני הנוער מאז תחילת ימי המהפכה התעשייתית במאה ה-19, דרך המאה ה-20 ובין מלחמות העולם ומלחמות העם פה, בארץ ישראל וימשיכו ללוות את בני הנוער לעתיד לבוא.
פעם דיברתי עם המדריכה שלי על ההרגשה שלה כשהיא חזרה מהמסע שלה לפולין בתור קומונרית והיא אמרה שאמרו לה במסע דבר כזה "או אושוויץ או קיבוץ" שמשמעו, מי שרוצה להגשים את העקרונות שהוא מאמין בהם, או שיילך להיות חייל גרמני באושוויץ (סוג אחד של הגשמה) או שילך לקיבוץ (סוג אחר של הגשמה) ואני חייב להודות שזה ממש מעניין ונכון, על אף שהיום אין "קיבוצים" במובן הקלאסי של המילה עדיין יש צורות חיים שיתופיות כאלו ואחרות, ואני רוצה להתנסות בכאלה.
אני חייב להודות שהיום הזה יצא לי סמלי למדי.
היום החליטו בביה"ס לעשות לנו יום סיכום למסע ישראלי, כך שסיכמתי מסע אחד ובדיוק מחר אני אהיה במסע אחר.
שני מסעות שקשורים זה לזה בקשר דם, ובקשר סיבתיות ותוצאתיות.
אני חייב להודות, שלא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מאשר לצאת עם התנועה שלי, המלווה בערכים שבהם אני מאמין, ברעיונות שלהם אני שותף עם חבריי לתנועה, ועם החברים הטובים שלי בתנועה.
כחלק מסיכום מסע ישראלי המדריכה שלנו הקריאה לנו קטע מספרו של מאיר שלו "ארבעה בתים וגעגוע":
אחי,
אני הולך לנצל אותך. אני מודיע את זה מראש כדי שלא תתבאס,
ולא תתפלא למה אין בדפים הבאים התייחסות אליך ואל נועה או שאלות על מה שקורה בארץ. עזוב. ממילא רוב הסיכויים שהמכתב הזה יגיע אחרי. עוד חמש שעות אני עולה על מונית שתיקח אותי לשדה התעופה של סאן חואן, ותוך פחות מיממה אני בתל אביב. זה יוצא יום שישי אצלכם, אם אני לא טועה. ואני מבטיח שבשבת, גג ראשון, אני אצלכם בקסטל עם כל התמונות והסיפורים והדאווין של אחד שחזר מטיול ארוך. אבל בינתיים אני צריך שתהיה העד שלי. שתקרא את כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי בטיול הזה, די שאחר כך יהיה לי יותר קשה לסגת. נמאס לי כבר להחליט החלטות יפות בטיולים, ואחר כך בארץ להרגיש איך הן נוזלות בין האצבעות. הפעם אני רוצה שכל ההכרזות שלי יהיו מתועדות בכתב, ושאתה תקרא ותזכור ותרביץ לי אם תראה שאני מתחיל להתנקנק.
מקובל עליך?
בוא נתחיל.
אני רוצה להתחיל לשחות. אל תצחק. אני רציני. טניס זה נחמד, אבל אל"ף, בברכה של האוניברסיטה יש יותר יפות מאשר בטניס, ובי"ת, יש משהו בשחייה שעושה לך מקום בנשמה. שמכניס אותך לקצב הטבעי של הדברים. וחוץ מזה, מה אני מתנצל? ברכה. פעם בשבוע. תרשום ותשתוק.
אני רוצה להיות גם פחות ציני. הסתובבתי בשנה האחרונה עם אנשים מכל העולם, ואני אומר לך באחריות שהישראלים הכי ציניים מכולם. ונמאס לי מזה. נמאס לי לשחק אותה ששום דבר לא מרגש אותי רק כדי לא לצאת פתאטי. נמאס לי לירות חיצים מורעלים באחרים רק מהפחד שיפגעו בי. אני רוצה לבוא לאנשים עם לב פתוח. מקסימום, מה יקרה?
אני רוצה לאכול ארוחות בוקר גדולות. כמו בטיול. עם ביצה מקושקשת וסלט אבוקדו וסלט ירקות ולחם שחור. אני רוצה להתחיל את הבוקר בארוחה ענקית, ולאכול אותה באיזי, בלי לחץ.
בכלל, נמאס לי להיות לחוץ. אני רוצה לרווח את הלו"ז שלי, כדי לא לאבד את הלוז שלי. אני רוצה לעבוד קשה, אבל לא בטירוף. אירופאים שפגשתי כאן עובדים ארבעה ימים בשבוע, הולכים הביתה בשש ולא חושבים שמשהו לא בסדר עם זה.
אני רוצה לראות פחות טלויזיה. חצי שנה לא ראיתי טלויזיה וזה לא היה חסר לי בכלל.
אני רוצה לחיות בטבע. ואם זה יהיה מסובך מדי, אז לפחות לצאת מתל אביב כל סופשבוע. אני רוצה לעמוד על קצה של משהו ולראות רחוק ושקוף.
אני רוצה להתפעם מהדברים הקטנים. מללכת יחף על החול. מהוופל של הגלידה. ממקלחת קרה בקיץ. מגרפיטי צבעוני על קיר מלוכלך. ממוסיקה חדשה שאני לא מכיר. מלא להתגלח. מלהתקלח אחרי שהרבה זמן לא התגלחתי ולהעביר את היד על הלח החלקה.
אני רוצה להתרגש מכל הקטנות האלה. לא לתת להן לעבור לידי.
אני רוצה אהבה,יותר מדי זמן נפנפתי בפרידה שלי מעדי כמו בפטור, ועכשיו, אחרי השבועיים האלה עם נינה, אני יודע שאני מסוגל ליותר מאשר פיתוי-נשיקה-זיון-נדבר-מחר-ביי.
אני רוצה לקרוא יותר. לנסוע באופניים יותר. להיות בקשר טוב יותר עם אחותי. אני רוצה להסתכל יותר בעיניים. להגיד את האמת יותר.
וחוץ מזה, אני רוצה הביתה.
חשבתי בהתחלה אם לכתוב את זה לפני המסע לפולין או אחריו... אבל החלטתי... למה אסור לי לכתוב גם וגם?!
אז, כתבתי את זה לפני כי ככה אני רוצה לחזור, עם דברים שאני חרטתי לעצמי בראש לעשות, עם שינוי תודעתי, עם אמונה שאם בתקופת השואה יכלו בני הנוער להגשים ולעשות, למה אני לא, ולמה בני הנוער של היום לא?!
יוצאים איתי בתנועה דתיים וחילונים (לא ממש ממש דתיים, אבל עדיין) שמאלנים וימנים, ערבים ויהודים (כן, גם ערבים יוצאים, וגם דרוזים, רק שתדעו ;)...)
וכולם הולכים כדי לשמוע את הסיפור ולחוות את המראות
ולבסוף, מכתב קטן לשומרת הקטנטונת שלי, שאני מקווה שתתגעגע אליי במשך שבוע.
את לא יודעת אפילו כמה אני מתקרב ללאהוב אותך.
וכל שנייה קשה אני אחשוב רק עלייך.
וכל פעם שיהיה לי קר, אני אחשוב רק שאת מחבקת אותי.
תיהני פה, בחום, בכיף, בבית.
וכשאני אחזור את באה אליי, לפה! (את יודעת!)
וגם אם אחזור "אדם חדש", שום דבר בינינו לא ישתנה 
מקווה לחזור עם חוויות, תמונות, ורגעים משמעותיים!
~SNOOPY~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
