טוב, אז כמו שהבטחתי,
הבלוג הזה לא יהפוך לבלוג "אני והחברה שלי", מה גם שיש לי כבר כמה פוסטים בכתיבה על דברים ענייניים ואקטואליים (נוחות, ביקורת ושאר דברים מעניינים יותר ופחות, מן הסתם אותי יותר ואת חלקכם פחות).
אבל כן רוב הפוסט הזה הוא עליי ועל חברה שלי...
אז תיאלצו להתמודד עם כמה כאלה... או שתצאו... גם אפשרות...
יום שישי... אחרי שהתחלתי בעשר (
) ולמדתי ארבע שעות, רצתי החוצה מבי"ס כדי להספיק לרכבת של 13:50, על מנת לנסוע לשומרת הקטנטונת שלי, לשישי שבת.
אח"כ גיליתי שהמורה שלי למתמטיקה עשתה מצוד אחריי בהקבצה השנייה של חמש יחידות בבי"ס שלנו, כי לא הגעתי לתגבור, אבל זה סיפור אחר.
נאלצתי לנסוע עם אבא שלה, ופחדתי קצת... כי בכל זאת, אבא... קצת מפחיד.
להורים של ש' היה אסור לדעת שיש לה חבר בכלל, ואבא של ש' היה די מפחיד וגרוזיני... גרוזינים יו נואו...
ואבא *שלה* היה רוסי שמרן שפחות עדיף שידע על מה שעשינו (לא שהיינו חברים אי פעם).
אז זה כיף, שפעם ראשונה שני ההורים יכולים לדעת שיש ביני לבין הבת שלהם משהו.
הגעתי לבית שלה, וממש אירחו אותי יפה, חייב לציין.
בלילה חברה הכי טובה שלה הגיעה... גיליתי פעם ראשונה בחיי שאני "נוח נפשית" למרות שאני כנראה לעולם לא אשלים עם העובדה שאני מבין את זה.
אח של חברה שלה הגיע איתה והיה לנו ויכוח על מה יותר טוב סקייטבורד או רולר סרפר.... (רולר סרפר, בארור!)
בלילה דיברנו ותהיתי על העובדה שהיא מרגישה שלבכות מול אנשים זו חולשה.
אמרתי לה, שאני מקווה שיום יבוא והיא תרגיש בנוח לבכות מולי, ואמרתי לה שאני ממש לא מחייב אותה, אבל אני ארגיש אליה יותר קרוב אם נשבור את החומה הזו בינינו.
אני לא אספר כל מה שדיברנו עליו בלילה, כי יש דברים שצריכים להישאר בין כותלי החדר, אבל אני חייב להגיד "תקשורת זה הבסיס לכל מערכת יחסים טובה"
בשבת שלמחרת ישנו עד שלוש... (צמד עצלנים אנחנו)
ואח"כ יצאנו לסיור ביישוב שלה.
אין לי כל כך מה להרחיב, כי אני לא רוצה לספר על דברים שעלולים לעלות לי באנונימיותי (או מה שנשאר ממנה)
אבל היישוב ממש יפה, שקט ופסטורלי ^_^
בצורה מאוד קלישאתית (אבל יפה, יש לציין) קטפתי לה פרח אדום ויפה ושמתי לה אותו מעל האוזן בשיער.
בלילה נסענו לתערוכת גמר באומנות בביה"ס שלה.
יצירות אמנות יפות מאוד, צילומים, ציורים ופיסולים.
ואח"כ נפרדנו וההורים שלה הסיעו אותי לתחנת הרכבת...
ברכבת פגשתי מישהי בשם איילת, בחורה בת 22, שנסעה לבית שלה מבית יהושע...
הייתה קצת לחוצה בגלל השעה המאוחרת ובגלל זמן ההחלפה הארוך (40 דקות בתחנה)
היה נחמד לדבר איתה...
בסבידור מרכז גם ראיתי חייל שמנגן בחליל ומישהו שניגן בגיטרה, והם ניגנו ביחד...
היה ממש אדיר לראות אותם.
הגעתי חזרה בחמישה לשתיים עשרה... והלכתי הביתה ברגל...
אמא שלי נלחצה לשמוע על זה...
אבל הגעתי הביתה ונשפכתי במיטה...
היום קמתי לשיעור אנגלית, והמורה הביאה לנו קטע שמיעה...
קטע השמיעה דיבר על "type B people" שזה אנשים שמבחינה בריאותית יש להם בעיה לקום בבוקר, והם עובדים טוב יותר בשעה עשר או אחת עשרה, כי בשעה הזאת הם מתעוררים בצורה עצמאית (השעון הביולוגי שלהם מעיר אותם רק בשעה הזאת) והם עובדים טוב עד שעות מאוחרות.
על פי הקטע רק 7% מהאוכלוסייה הם כאלה, ו-7% נוספים הם type A שזה בדיוק ההפך, קל להם לקום בשבע או בשש בבוקר, עובדים טוב בתחילת היום ולקראת הערב לא עובדים טוב בכלל ומתחילים להיות איטיים וחלשים. שאר האנשים הם לא זה ולא זה.
אני חייב להודות שחשבתי על השומרת הקטנטונת... Type B much?
והכי מצחיק שהמורה שאלה אותנו "איזה Type אתם חושבים שאתם?" וילדים שם ענו "Type G" "Type X" (יותר גרוע מ-Type B, לאיטיים שבינינו) והגענו למסקנה ש-"Type Z" זה בנאדם מת כי הוא לא יקום לעולם...
שאר היום לא היה מעניין במיוחד...
הצגה במקום פעילות של "אחריי"... העצלנות שלי אפילו כבר לא משעשעת אותי 
ושיעור עברית.
שיעמום בבית ויציאה לטקס יום השואה העירוני...
עכשיו הגיע הזמן ל"שאר הירקות"
אני ממש מפחד על האנונימיות שלי (או על מה שנשאר ממנה) בבלוג הזה...
מלא אנשים יודעים עליו, וזה מגביל אותי לכתוב על דברים מסויימים...
חשבתי אולי לנטוש את הבלוג הזה ולעבור לאחר, אנונימי...
בינתיים אין לי אומץ לעשות את זה, גם בגלל שאף פעם לא חשבתי על דמות אחרת לכתיבה מלבד סנופי האהוב שלי...
הייתה לי עוד הפתעה לפוסט הזה... אבל אני רוצה כבר לפרסם אותו...
אז אם אני אסיים את ההפתעה היום אני אוסיף אותה לפוסט הזה, אם לא... פוסט חדש...
~SNOOPY~
ובעוד אני כותב שורות אלו שמתי לב שמחר לי ולשומרת הקטנטונת שלי יש חודש...
אז מזל"ט לנו! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
