לא הרבה בני נוער, לפחות בסביבה הקרובה אליי, אוהבים ספרות.
לדעתם הספרות מנותקת מהמציאות, משעממת, חסרת פשר ומשמעות.
אני, לעומתם רואה בספרות מראה על החיים, מעין מקום שבו ניתן לראות את החיים מנקודת מבט שונה, מעניינת יותר לרוב.
זה לא שהחברים שלי לא קוראים ספרים, הם פשוט לא נהנים משיעורי ספרות.
אני מבין אותם.
דרך ההקנייה המשעממת והמעצבנת, הצורך לשנן ולזכור.
גם אני משתגע לפעמים.
אבל אני, לעומתם, רואה את היופי גם בסיפורים, בשירים ובדרמות אותן אנו לומדים בשיעור.
למשל, "אנטיגונה", הדרמה אותה אנו לומדים, ממנה אפשר ללמוד המון על החיים.
השאלה הגדולה שהועלתה לי על הפרק הרבה פעמים השנה היא: האם יש מוסר מוחלט, האם יש אמת?!
ובדרמה "אנטיגונה" מתואר מאבק בין המוסר, לחוק המדינה.
פעמים רבות נשאלתי בשאלה "האם חוק המדינה תמיד תואם את המוסר?"
ואם אין מוסר מוחלט, אין דרך לענות על השאלה הזו חוץ מ"כן! מה שחברה מחליטה, הוא המוסר!"
אבל אין לומר שמוסר הוא סובייקטיבי לחברה, הרי יש דברים שברור שאינם מוסריים, גם אם הם חוקיים (ע"ע גרמניה הנאצית, בה רצח היה חוקי, אבל ניאוף היה אסור)
"מאדאם בובארי", הרומאן.
אולי הרומאן הכי משעמם שנאלצתי לקרוא.
אבל גם בו, ניתן לראות מסר מעניין על החיים.
אמה, הגיבורה משלה את עצמה באשליות על חיים מושלמים אליהם היא לא מגיעה, ומאשימה את כולם חוץ מעצמה בסבלה.
למדתי במהלך השנה הזו, כיצד להאשים אחרים בסבלך, גורם למה שבנית.
ויותר מזה, להאשים את עצמך בסבל, בלי לנסות לתקן זאת, זו טעות גדולה יותר.
הרומאן מוסר את המסר הנוסף שעליך לדעת כיצד לנהל את חייך, אין לך לרדוף אחרי חלומותיך בצורה שתפגע באחרים (כמו שאמה בגדה בבעלה, שארל, משום שלא היה מעניין מספיק לטעמה)
"יגון"/ צ'כוב
מסיפור יגון שאבתי את המסר שתמיד יימצא מי שיקשיב לך.
גם כאשר האדם אינו מוכן, יימצא מישהו.
יגונו של יונה בסיפור הוא יגון קשה מנשוא, והוא אינו מוצא מי שידבר עמו עליו.
כל אדם אליו הוא פונה רק דוחה אותו בבוז.
בסופו של דבר מוצא יונה נחמה בסוסתו.
"איש זקן מאוד בעל כנפיים עצומות"/ גבריאל גרסיה מארקס
הביקורת המאוד ברורה על החברה בסיפור מראה לי עד כמה החברה צריכה להבין כל דבר ולתת תגיות לכל דבר.
הסיפור הזה, נפלא בעיניי במיוחד.
הוא מספר על איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות אשר כולם מנסים לתת לו איזשהו כינוי, ולדרוש ממנו תפקיד מסויים.
הזקן מתואר כ"מלאך", כ"שטן" כ"יורד ים"
בנוסף, העובדה שאף אחד לא מצליח לעמוד על טיבו של האיש הזקן מראה את הטיפשות של בני אדם.
הרופא שבא לבדוק אותו, שואל הכיצד לבני אדם אין כנפיים כמו שלו, שהרי הן כל כך טבעיות.
הכומר מעלה את השאלה לאנשי הדת העליונים ביותר, והם במקום לספק תשובות רק שואלים שאלות נוספות, כמו: האם יש לו טבור, האם יכול הוא לעמוד על ראש של סיכה, האם שפתו דומה לארמית?
ההמון מתייחס אליו בזלזול ורק רוצים ממנו לנהל תפקידים שונים "להנהיג את העולם", "להתמנות לגנרל שינצח בכל המלחמות", "להיות מרביע זרע אשר ירביע זן של אנשים מכונפים", אנשים מצפים ממנו לטפל בפצעינם ובמומיהם, ומתעללים בו.
זה מראה על התייחסות החברה לשונה ולמוזר בצורה כל כך יפה וטובה, שפשוט מפעימה אותי.
השירים הרבים שאנחנו לומדים (שירה היא סוג הספרות האהוב עליי, אישית) הוא מגוון נפלא של יצירות על כל גוון וצבע.
הייתי מפרט יותר, אבל עליי ללכת לישון לאור מתכונת בספרות מחר.
לילה טוב :)
ומקווה שגם אתם תיהנו מספרות כמוני.
~SNOOPY~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
