החיים על פי Snoopy

בראש שלי יש בית משפט,

ובו שופט, נאשם, קטגורים ומושבעים.

ורק

סנגור

אחד.

בבית המשפט שבראש שלי

אני ניצב לבד, מול שופט,

כשהסנגור שלי הוא אני.

וגם הקטגורים שלי הם אני.

וגם השופט שלי הוא אני.

בבית המשפט שבראש שלי,

כמעט אף פעם אין שקט.

ולפעמים השופט מכה בפטיש

ומכה, ומכה ומכה!

והקטגורים צועקים!

והמושבעים מתלחשים,

והשופט מנסה להקשיב.

ולמרות שאין קהל יש רעש.

והסנגור, יושב בשקט בצד,

ושותק.

מדי פעם ממלמל איזו מילה או שתיים,

מנסה להציג את עמדתו,

את עצמו.

אך ללא הועיל, לא לו ולא לי.

בבית המשפט שבראש שלי

הכל מתנהל שלא כשורה,

או שכן כשורה,

או שלא בצורה הרצויה.

והסנגור יושב בצד,

שוחק שיניים ושותק.

והקטגורים ממשיכים לצעוק!

המושבעים ממשיכים להתלחש!

והשופט, שכבר שמע מספיק

עוצר.

מפסיק להכות, מפסיק להקשיב.

והכל משתתק, לפתע.

כולם מחכים למושבעים.

בבית המשפט שבראש שלי

מדבר השופט בקול בהיר וחד,

צלול ועמוק ואומר:

המושבעים החליטו כי הנאשם

אשם!