החיים על פי Snoopy

אז יום הזיכרון לשואה ולגבורה הזה היה יום הזיכרון לשואה ולגבורה העמוס ביותר שהיה לי.

4 טקסים כולל הטקס בביה"ס, הרבה דעות שונות, רובן איכזבו אותי מאוד.

שטויות מפי רב (ולא שאני שונא רבנים, יש רבנים שהם אנשים חכמים מאוד, הרב ששמעתי דיבר שטויות!)

נתחיל בטקס הראשון:

הטקס העירוני

הגעתי היחיד מהקבוצה שלי לטקס העירוני כנציג הנוער העובד והלומד.

ישבתי עם החברים מהמועצה, כי הייתי בדד מהקבוצה.

ראש העיר דיבר דברי עניין על השואה והזיכרון, הרצח והמרד.

ואז עלה הרב הראשי, שדיבר שטויות על גבי שטויות!

"כפי שכשאבא מרביץ לבן שלו אי אפשר לומר שהוא אכזר, כך כשאלוהים מפיל מכות על ישראל, אין לומר שהוא אכזר!"

כך הוא אמר, ועוד גיבובי שטויות רבים ואחרים, ובסופו של דבר יצא מהטקס על מנת ללכת לאזכרתו של רב העיר לשעבר! בגלל שזה נפל חופף בגלל שדחו את יום הזיכרון!

בנוסף, יו"ר מועצת הנוער המקסימה שלנו נאמה! נאום מוצלח ביותר!

נעבור לטקס השני:

הטקס הבית ספרי

בתחילה במקום שיעור חינוך שמענו עדות של ניצוך שואה מבלגיה שהיה מעניין מאוד.

אח"כ יצאנו לטקס המרכזי שהיה מאוד בעל תוכן שווה נפש, לא התאכזבתי מרובו, ואהבתי אותו מאוד, שילוב מוצלח של השואה והגבורה בטקס אחד, על אף הפן הדתי של הטקס שהתבטא בקדיש וביזכור הדתי והלא יפה, אבל אני לא מתלונן... כי בכל זאת היה די מוצלח.

רק הייתי מוסיף עוד טיפה על המרד, כי השתיקו אותו קצת.

בנוסף, ענינו בשיעור חינוך על שאלון של יד ושם:

אשמח אם תשתפו את דעתכם לגבי שאלות אלו...

הטקס השלישי:

הטקס של התנועה ביד מרדכי

טוב, מן הסתם אהבתי את התוכן של הטקס הזה. אני בתנועה כי אני מאמין בערכיה וברעיונותיה.

אבל אני רוצה להתרכז בפעולה הקצרה שהייתה לנו לפני הטקס.

כחלק מהפעולה דיברנו על "מה זה לזכור" ואני חושב שלזכור, זה לא יום אחד בשנה להזכיר ולספר, אלא ליישם את העקרונות והערכים של המרד, ולגנות ולהוקיע את הערכים של השואה ביומיום בו אנו חיים ופועלים.

זהו זיכרון אמיתי!

בנוסף עשינו טקס, ובו שרו את השיר המדהים "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי או בשמו הידוע יותר "שחקי שחקי"

שחקי שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח.

שחקי כי באדם אאמין,

עוד אני מאמין בך.

שיר אהבה ואמונה באדם!

כי רק האמונה שהאדם טוב מיסודו תסייע לקיום חברה טובה יותר.

אין הומניסטיות פסימית!

הטקס הרביעי:

הטקס הממלכתי ביד מרדכי

למי שלא מכיר אותי, אני בז לממלכתיות.

ממלכתיות היא לדעתי פחד ויראה מדיון ומשא ומתן, בריחה אל הא-פוליטיות בעולם פוליטי.

(תזכורת לעצמי לעשות פוסט על "ילדי התקופה")

אבל הטקס הזה, בעיקר בגלל שדיבר בו רכז השומר הצעיר שאמר:

"לא לפוליטיזציה של השואה, ולא לשימוש בה ובמרד בתעמולה פוליטית!"

דבר שאני מסכים איתו מאוד!

יש ללמוד מהלקחים, אך לא להפוך את הדבר ולנכס אותו לצד אחד של המפה (אולי זה קצת נשמע כאילו אני סותר את עצמי, אבל אני מקווה שתבינו איך זה משלים זה את זה)

ובכן... זה היה הפוסט שלי על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

עם תוספת קטנה לסיום, מאת יצחק אנטק צוקרמן, לציון שבעים שנה למרד גטו ורשה.

בעשרים וחמש שנה למרד גטו ורשה, עורך עיתון "למרחב" ראין עם אנטק. השאלה האחרונה שהוצגה לו בראיון היתה מה יש ללמוד מן הצד הצבאי, הטאקטי והאסטרטגי של מרד גטו ורשה.

זו הייתה תשובתו של אנטק:

"אינני חושב שיש צורך לנתח את המרד מבחינה צבאית. המדובר הוא במלחמה של פחות מאלף איש נגד צבא אדיר ובלב איש לא היה פקפוק ביחס לתוצאותיו המעשיות זה לא נושא ללימוד בבי"ס צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה.

אם יש בית ספר ללימוד רוח האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי, הדברים החשובים באמת, היו טמונים בכוח שגילו צעירים יהודיים אחרי שנים של השפלה, לקום על משמידיהם ולבחור בעצמם באיזה מוות ייבחרו: טרבלינקה או מרד. אינני יודע אם קיימת אמת מידה מקובלת למוד את זה."

~SNOOPY~

אני חייב לאמר. היה לי יום עמוס.

על אף שהייתי אמור לפגוש את סטיבוש בתל אביב וזה התבטל, ואחרי זה תכננתי לנסוע עם חברים לתל אביב וגם זה התבטל, עדיין היה לי את אחד הימים העמוסים ורוויי החוויות ביותר שהיו לי בחיי הקצרצרים.

נתחיל מזה שאני כותב את הפוסט הזה פעם אחת עם חיוך אמיתי, לא מעושה ולא מאולץ.

לא היה לי יום עמוס במובן שלי של המילה. אבל היה לי יום טוב.

פה הפוסט באמת מתחיל>

ואחרי ההקדמה הארוכה וחסרת המשמעות הזאת אספר לכם על היום שלי.

התעוררתי בשעה עשר וחצי (קצת מוקדם, בכל זאת יום שבתון) וההורים שלי בדיוק הלכו להצביע.

אתמול בלילה ניסיתי לגרום להם להבין שבתאכל'ס מרצ עם שלושה חברי כנסת עשתה יותר ממה שרוב המפלגות האחרות עשו להם (לא שההורים שלי ימניים או משהו, אבל הם לא היו כל כך בעד מרצ) וחיכיתי לראות מה הם באמת יצביעו, בסופו של דבר.

יצאתי מהבית בעשרה לאחת עשרה כדי ללכת חצי עיר בשביל להגיע לדוכן של מרצ מול הקלפי באחד מביה"ס בעיר שלי.

בדיוק כשהגעתי לשם אילן גילאון הגיע להצביע! הצטלמנו איתו ונפגשנו איתו.

בסופו של דבר נשארתי מ-11:30 שם ועד 18:00.

חלק מהדברים שעשיתי:

1.להקשיב למישהי מ"עוצמה לישראל" מטיפה לי בענייני דת (בקושי דיברנו על פוליטיקה)

2.לדבר על נושא נישואין אזרחיים עם איש מהבית היהודי

3.לשמוע את "למה לי פוליטיקה עכשיו?" של משינה ביום בחירות מול קלפי עם חולצת מרצ

4.לגלות ששני ההורים שלי הצביעו למרצ למרות שהם לא תיאמו את זה האחד עם השני

5.לאכול פלאפל... (לא יודע למה הכנסתי את זה)

6.לשמוע את השיר "שאול מופז" של הבילויים מול בנות שקידמו את קדימה

7.לראות את ההבדל בין אנשים שבאו לשם בגלל אידאולוגיה ואנשים שבאו לשם בגלל ששילמו להם

8.לרוץ עד לים ולנסות לשכנע את המציל (שלא היה) להגיד לכולם ללכת להצביע

9.לנסות לשכנע חרדים להצביע מרצ 

10.המון המון המון המון המון המון המון וויכוחים פוליטיים!!!

לאחר מכן נסעתי עם אחד הפעילים הבוגרים בשעה 18:00 לפעולה של הנוע"ל.

הגעתי עם חולצה של מרצ, מה שדי פיתח כמה דיונים פוליטיים (שרובם היו ירידות על מירי רגב...)

והייתה לנו פעולה על מין, מגדר ומיניות שדיברה בעיקר על איך הסטריאוטיפים שבאים אלינו בתקשורת משפיעים על היחס לנשים כיום (צריך לכתוב פוסט על זה!)

בשעה רבע לשמונה נגמרה הפעולה והתכוננתי ללכת עם אמ (שם חדש לבלוג הזה) למסיבה של פעילי מרצ בתל אביב ביחד עם צפייה בתוצאות המדגמים מה שהיה ממש יפה! יש לי אפילו תמונות לשתף.

ראינו את תוצאות המדגם ושמחנו (7 מנדטים או 6 מנדטים למרצ! הכפלנו את כוחנו!)

ואני ואמ היינו ממש מעט זמן ב"צוותא" בצפייה בתוצאות המדגם של מרצ, ושמעתי את זהבה גלאון מדברת וכולם היו שמחים.

חזרנו מהר מתל אביב  חבל, כי רציתי להכיר חבר'ה מסניף נוער מרצ בתל אביב... (טוב נו, בהזדמנות אחרת).

אחד הדברים הכי חשובים שקרו לי היום הייתה ההפתחות שלי בפני אמ.

סיפרתי לו למה אני מדוכא כבר הרבה זמן, למה אני לא מרגיש טוב עם עצמי.

סיפרתי לו על העובדה שאני מאשים את עצמי בכל מה שקורה לי.

סיפרתי לו על כל הסיפור שלי איתה.

סוף סוף הרגשתי שנגולה אבן מעל ליבי.

הקלדתי את הסיפור שלי איתה פעם פעמיים, אבל לא באמת הרגשתי הקלה.

פעם ראשונה שאני באמת מרגיש הקלה.

הוא אמר לי להחליף דיסק, לעזוב, להיפטר מהפחדים שלי.

ואני עדיין חושב אם זה מה שאני הולך לעשות, אבל יש סיכוי שכן זה מה שאני הולך לעשות.

בסופו של דבר, אני לחוזר למה שכתבתי בהקדמה.

אני מחייך, אני חושב אחרת.

אמ עזר לי להבין שאני ממש חי בשקר בכל מה שאני אומר לעצמי, ואני צריך להפסיק להאשים את עצמי בהכל.

אני עוד אצטרך זמן לעבד את מה שהוא אמר, אבל כן, אני מרגיש שינוי לטובה.

מקווה שגם לכם היה יום מוצלח.

למרות שהיה לי יום ארוך עדיין יש לי מרצ (איזה משחק מילים מגניב!)

~SNOOPY~

חשבתי על זה הרבה ולעומק, והייתי חייב לעשות המשך לפוסט הזה, היו לי כמה המשכים אבל החלטתי לבחור דווקא את זה, כי מה יותר מתאים לתקופת מלחמה מאשר הכותרת "מוסר בזמן מלחמה".

יש לומר שיש לי הרבה מה להגיד בנושא, אז אני אתחיל.

בדיוק ביום רביעי, כאשר התחיל מבצע עמוד ענן ואנחנו עוד היינו בביה"ס ראינו בשיעור היסטוריה את הסרט "Uprising" המספר על מרד גטו וורשה.

הסרט היה מעניין מאוד, אך הייתה שאלה אחת ומאוד מעניינת שעלתה ממנו:" Can a moral man maintain his moral code in an immoral world?"

או בעברית, למאותגרי האנגלית שבינינו "האם אדם מוסרי יכול לשמור על הקוד המוסרי שלו בעולם לא מוסרי?"

מלחמה, ולא משנה איזו או לאיזו מטרה היא זמן שהוא, לדעתי, מאוד טוב לשאול בו את השאלה הזו בדיוק.

כל מלחמה, ולא משנה מאיזו מטרה היא או מאיזה אינטרס היא באה היא דבר שאינו מוסרי, אין מה להתווכח על זה. "מעולם לא הייתה מלחמה טובה או שלום רע"~בנג'מין פרנקלין

האם גם בזמן מלחמה, כשאתה רואה את האוייב שלך כשטן וכאחרון האנשים הטובים שקיימים בייקום הזה, האם גם אז אתה יכול לפתוח את ליבך ולהבין שלמרות שאולי אחמד ג'בערי היה מרצח עם דם על הידיים, אבל הוא בכל זאת היה אדם. אני לא אומר הללו את כבודו ותנקמו את מותו, אבל אל תגידו "כל הכבוד שהרגו אותו!" "מזל שהרגו אותו!" מפני שלדעתי זו שנאה שסתם יוצרת שנאה נוספת, אם אתם חושבים ככה, שמרו את זה בלב. אין לכם שום מטרה להגיד את זה, גם אם תגידו את זה הוא לא ימות שוב וגם אם תגידו ההפך הוא לא יחזור לחיים, ולדעתי אין פה גם מקום לחזק רוצח, בין אם מצד אחד ובין אם מהצד השני.

יש מצב שאולי לא תרדו לסוף דעתי, ולכן אוסיף ואומר אני שומע פעמים רבות בזמן מלחמה "תהרגו את כל הערבים!" "עד הערבי האחרון שימות, אנחנו עם צה"ל!" ואני מזועזע עד עמקי נשמתי! כל ערבי וערבי הוא שטן ואוייב? אתם ידעתם שבצה"ל אסור לחיילים להגיד "ערבים" כשהם מדברים על אוייב אלא הם מחוייבים להגיד "אוייב", האוייב שלנו הוא לא הערבים, אלא ארגוני הטרור, דבר שאנחנו נוטים לשכוח, בין אם הוא ערבי, תאילנדי, רוסי או צ'רקסי, טרור הוא האוייב ולא העם!

ואותן אמרות של "תהרגו את כל הערבים" היא בדיוק אותה אמרה שאומר הצד השני עלינו "האויב הציוני!" ולא "צה"ל"! לכל מטבע יש שני צדדים, ושנאה רק תוביל לעוד שנאה, אהבה, בניגוד לכך רק תוביל לעוד אהבה (אולי זה נשמע נאיבי ומתייפייף, אבל זו האמת)

לסיכום, נכון שזה קל יותר לראות בזמן מלחמה את האוייב כרשע גמור וכחסר רחמים וחסר מצפון, אבל בסופו של דבר, אם כך נראה את האוייב שלנו בעצם נהפוך להיות הוא, ולא יהיו לנו רחמים אליו או מצפון אליו, וזה לעולם לא טוב.

ואסיים בציטוט של פרידריך ניטשה שאמר:"האם אין זו מידת נפש בזויה לדמות את האויב תמיד כמרושע." 

בברכת שקט ושלווה לכל החפים מפשע הנקלעו במלחמה זו משני צידי המתרס

~SNOOPY~