החיים על פי Snoopy

וזוהי גזירת גורלם של אידאליסטים

להיתקע בעולם האידאלים שלהם, ובעשייה שלהם.

ולהישאר

לבד.

לבד,

כי אנשים אחרים, אין להם כוח לעשייה ואידאלים

אנשים אחרים מאסו בניסיון לשנות ולהשתנות

בהתאם למציאות המתפוררת.

אך האידאליסט

מחזיק בשיניו, מחד 

באידאלים הנעלים אותם לא עזב.

צדק, צדק תרדוף!

"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ."

ומאידך, מנסה לתקן את היבטם

של הלא אידאליסטים על העולם.

על מנת שגם הם יהיו אידאליסטים יום אחד.

כי אידאל הוא אין סופי,

ולא יגיע יום בו ייגמר.

ממלכתיות-

ממלכתיות הייתה כינוייה של גישתו של דוד בן-גוריון - בתמיכת מפא"י ומפלגות הימין והמרכז - שצידדה בהעברת מרכז הכובד של ההכרעות ממוסדות המפלגות, התנועות וההסתדרות אל מוסדות מדינת ישראל.

הגישה נתנה למעשה ביטוי אידאולוגי להעברת מרכזי השליטה במדינה מהחברה לממשלה ולביסוס ריבונותה של המדינה. שורשיה של הגישה נעוצים בתפיסה שדגלה במעבר "ממעמד לעם" והדגישה את תפקידיה הלאומיים של מפא"י על חשבון תפקידיה התנועתיים. פירוק הפלמ"ח, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה נתנו ביטוי למעבר מתנועתיות לממלכתיות.

היום, רוב המדינה פועלת בצורה ממלכתית, נטולת אידיאולגיה פוליטית כזו או אחרת, בי"ס "ממלכתי" משמעו, ללא נגיעה בנושאים פוליטיים, ללא הבעת דעה פוליטית.

בניגוד לכך, כתבה ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולנייה, את בשיר הבא:

אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה, 
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית. 

כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים 
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם 
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים. 

תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה, 
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי, 
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי, 
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי. 

כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת 
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד, 
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת 
פּוֹלִיטִיִּים. 

אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר 
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים 
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית. 

גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים, 
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ, 
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי. 
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה. 
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה. 
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית. 

אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ 
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית. 
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי, 
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר. 

אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ 
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים: 
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת 
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע. 

בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ, 
חַיּוֹת גָּוְעוּ, 
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת 
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא 
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם 
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.

האם ממלכתיות אפשרית בעולם פוליטי?

אני חושב שכן, אך לא באמצעות התעלמות מהפוליטיקה, אלא באמצעות הבאת כל הפוליטיקה על השולחן, ונתינת בחירה בין הרעיונות השונים.

~SNOOPY~

שמתעב את הממלכתיות איך שהיא עכשיו

הדור שלנו.

דור האייפון והפייסבוק, המחשב והטלוויזיה, האייפד והלחץ!

הלחץ.

שכחנו איך זה להיות ביחד

אך גם שכחנו איך זה להיות לבד

כשהחבר נמצא בלחיצת כפתור, כה קרוב

אבל גם כל כך רחוק, בעולמו שלו.

אנחנו נמצאים במצב

של בין לבין

בין ביחד, ללבד.

בין מתוסכלים, למאושרים

בין מיואשים לבעלי תקווה.

אבל אנחנו לא טועמים לא מזה ולא מזה.

החרדה.

החרדה מלהיות לבד, אך גם מלהיות בין המוני אנשים ולאבד את עצמך בהמון.

החרדה להיות חשוף, אך גם להיות מסוגר מדי.

אי האפשרות לסגור את החדר ולבכות, בלי שאף אחד ידע.

ובאמת לבכות.

ולבכות.

אז... לא עזבתי בסוף... אבל נקטתי אמצעי בטיחות חריפים מאוד.

~SNOOPY~

אז יום הזיכרון לשואה ולגבורה הזה היה יום הזיכרון לשואה ולגבורה העמוס ביותר שהיה לי.

4 טקסים כולל הטקס בביה"ס, הרבה דעות שונות, רובן איכזבו אותי מאוד.

שטויות מפי רב (ולא שאני שונא רבנים, יש רבנים שהם אנשים חכמים מאוד, הרב ששמעתי דיבר שטויות!)

נתחיל בטקס הראשון:

הטקס העירוני

הגעתי היחיד מהקבוצה שלי לטקס העירוני כנציג הנוער העובד והלומד.

ישבתי עם החברים מהמועצה, כי הייתי בדד מהקבוצה.

ראש העיר דיבר דברי עניין על השואה והזיכרון, הרצח והמרד.

ואז עלה הרב הראשי, שדיבר שטויות על גבי שטויות!

"כפי שכשאבא מרביץ לבן שלו אי אפשר לומר שהוא אכזר, כך כשאלוהים מפיל מכות על ישראל, אין לומר שהוא אכזר!"

כך הוא אמר, ועוד גיבובי שטויות רבים ואחרים, ובסופו של דבר יצא מהטקס על מנת ללכת לאזכרתו של רב העיר לשעבר! בגלל שזה נפל חופף בגלל שדחו את יום הזיכרון!

בנוסף, יו"ר מועצת הנוער המקסימה שלנו נאמה! נאום מוצלח ביותר!

נעבור לטקס השני:

הטקס הבית ספרי

בתחילה במקום שיעור חינוך שמענו עדות של ניצוך שואה מבלגיה שהיה מעניין מאוד.

אח"כ יצאנו לטקס המרכזי שהיה מאוד בעל תוכן שווה נפש, לא התאכזבתי מרובו, ואהבתי אותו מאוד, שילוב מוצלח של השואה והגבורה בטקס אחד, על אף הפן הדתי של הטקס שהתבטא בקדיש וביזכור הדתי והלא יפה, אבל אני לא מתלונן... כי בכל זאת היה די מוצלח.

רק הייתי מוסיף עוד טיפה על המרד, כי השתיקו אותו קצת.

בנוסף, ענינו בשיעור חינוך על שאלון של יד ושם:

אשמח אם תשתפו את דעתכם לגבי שאלות אלו...

הטקס השלישי:

הטקס של התנועה ביד מרדכי

טוב, מן הסתם אהבתי את התוכן של הטקס הזה. אני בתנועה כי אני מאמין בערכיה וברעיונותיה.

אבל אני רוצה להתרכז בפעולה הקצרה שהייתה לנו לפני הטקס.

כחלק מהפעולה דיברנו על "מה זה לזכור" ואני חושב שלזכור, זה לא יום אחד בשנה להזכיר ולספר, אלא ליישם את העקרונות והערכים של המרד, ולגנות ולהוקיע את הערכים של השואה ביומיום בו אנו חיים ופועלים.

זהו זיכרון אמיתי!

בנוסף עשינו טקס, ובו שרו את השיר המדהים "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי או בשמו הידוע יותר "שחקי שחקי"

שחקי שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח.

שחקי כי באדם אאמין,

עוד אני מאמין בך.

שיר אהבה ואמונה באדם!

כי רק האמונה שהאדם טוב מיסודו תסייע לקיום חברה טובה יותר.

אין הומניסטיות פסימית!

הטקס הרביעי:

הטקס הממלכתי ביד מרדכי

למי שלא מכיר אותי, אני בז לממלכתיות.

ממלכתיות היא לדעתי פחד ויראה מדיון ומשא ומתן, בריחה אל הא-פוליטיות בעולם פוליטי.

(תזכורת לעצמי לעשות פוסט על "ילדי התקופה")

אבל הטקס הזה, בעיקר בגלל שדיבר בו רכז השומר הצעיר שאמר:

"לא לפוליטיזציה של השואה, ולא לשימוש בה ובמרד בתעמולה פוליטית!"

דבר שאני מסכים איתו מאוד!

יש ללמוד מהלקחים, אך לא להפוך את הדבר ולנכס אותו לצד אחד של המפה (אולי זה קצת נשמע כאילו אני סותר את עצמי, אבל אני מקווה שתבינו איך זה משלים זה את זה)

ובכן... זה היה הפוסט שלי על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

עם תוספת קטנה לסיום, מאת יצחק אנטק צוקרמן, לציון שבעים שנה למרד גטו ורשה.

בעשרים וחמש שנה למרד גטו ורשה, עורך עיתון "למרחב" ראין עם אנטק. השאלה האחרונה שהוצגה לו בראיון היתה מה יש ללמוד מן הצד הצבאי, הטאקטי והאסטרטגי של מרד גטו ורשה.

זו הייתה תשובתו של אנטק:

"אינני חושב שיש צורך לנתח את המרד מבחינה צבאית. המדובר הוא במלחמה של פחות מאלף איש נגד צבא אדיר ובלב איש לא היה פקפוק ביחס לתוצאותיו המעשיות זה לא נושא ללימוד בבי"ס צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה.

אם יש בית ספר ללימוד רוח האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי, הדברים החשובים באמת, היו טמונים בכוח שגילו צעירים יהודיים אחרי שנים של השפלה, לקום על משמידיהם ולבחור בעצמם באיזה מוות ייבחרו: טרבלינקה או מרד. אינני יודע אם קיימת אמת מידה מקובלת למוד את זה."

~SNOOPY~

"פגשת פעם ערבי?"

אני נוטה לשאול אנשים שאומרים לי שהם לא סובלים/ שונאים/ מתעבים ערבים ודומיהם.

"לא, ואני גם לא רוצה" 

זו התשובה שאני מקבל מרוב האנשים הנשאלים, או לחילופין

"כן, באתר הבנייה ליד הבית שלי"

"לזה אתה קורא היכרות, על בסיס ידע כזה אתה יכול לבסס את דעתך על כל הערבים שקיימים?" אני שואל, מעוניין לדעת את התשובה באמת.

"בוודאי! הרי מחנכים אותם לשנוא אותנו!"

"תורת המלך, ספר שבחלקו מוסבר באילו תנאים ניתן להרוג גוי, גם אם הוא תינוק, מקובל עלייך?"

"בוודאי שלא, ספר שמעורר שנאה!" (התשובה שאני מקבל במרבית הפעמים שאני שואל) או לחילופין

"כן, כל ילד ערבי שעכשיו נולד יגדל בעתיד להיות מחבל!"

ואני שואל את עצמי את השאלה האמיתית: אם אנחנו חושבים כך, מה מונע מהם לחשוב אותו הדבר עלינו?

"פגשת פעם יהודי?"

ישאל ילד פלסטינאי את חבר שלו.

"לא, ואני גם לא רוצה!"

יענה לו חברו, או לחילופין

"בוודאי, אני פוגש אותם כל יום במחסום את החיילים האלה!" (התשובה שמרבית הפלסטינאים ייתנו)

"לזה אתה קורא היכרות, על בסיס ידע כזה את יכול לבסס את דעתך על כל היהודים שקיימים?"

"בוודאי, הרי מחנכים אותם ללכת לצבא ולגזול את החופש שלנו!"

במסע ישראלי דיברתי עם חבר על נטורי קרתא ויצאה לי האמרה "אני מעדיף ערבי על נטור קרתא בכל יום!"

בא אליי אחד המדריכים ושאל אותי:"שמעת פעם את דעתם של נטורי קרתא?"

נאלצתי לומר שלא, מעולם לא ישבתי איתם ודיברתי עם אחד לעומק.

אמר לי המדריך:"אז איך אתה יכול לבסס את דעתך עליהם בלי שפגשת אותם אפילו פעם אחת? אני גר בירושלים, ליד השכונות שבהן הם גרים, בוא ואולי תוכל לדבר איתם..."

אינני פציפיסט או משהו, אני כן מתכוון להתגייס לצבא ולתת את שלוש שנות החיים שלי למדינה, אני מתכוון אפילו לצאת לשנת שירות לפני הצבא.

אבל למה, באמת לראות את כל הדברים בצורה כל כך אחידה?

אנשים הם אנשים שונים! אין אדם שדומה לחברו!

זכרו את זה.

עריכה:

עכשיו כשקראתי את זה, הבנתי שבסוף הפוסט כשאמרתי "אינני פציפיסט או משהו" גם יצרתי הכללה מסויימת...

בעייתי.

אני חייב להודות, שהרבה זמן הפוסט הזה נרקם לי בראש.

פסוט שמורכב מחוטים רבים, ששזורים ביחד ומתחילים כמעט מהיום בו התחלתי את הבלוג הזה, ואפילו לפני, רק שלפני לא ידעתי איפה אוכל לכתוב דברים כגון אלו.

כשאסיים לכתוב את הפוסט הזה, יש מצב שאני אבין ששכחתי דברים מסויימים, אז אם יבואו פוסטים להמשך אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה, כי זה נושא כל כך גדול וכל כך רב עומק שאני בקושי אצליח להכיל אותו... גם בעשרים פוסטים.

לכל מי שאין לו כוח לקרוא עכשיו נאומים וציטוטים, שירים וסיפורים שיובאו בפוסט זה, בלווית סרטונים מיוטיוב שאולי יועלו עם פוסט זה, יכול לעזוב כבר עכשיו, אני לא ארגיש רע עם זה בכלל.

על צרות גדולות:

רעות חולות רבות אני רואה בעולם הזה.

בדידות, ניכור, עוני, אי צדק, אי שיוויון, בעיות בדברים מהותיים כמו חינוך, ירידה בערך האהבה וזלזול ורמיסת טוב לב של אנשים.

את אותן רעות חולות וצרות ניסח בצורה הרבה יותר טובה ממני המשורר הדגול אלן גינסברג בחלק "Moloch" מתוך השיר "Howl" שכתב בשנת 1955 ופורסם בשנת 1956. 

השיר, על פי גינסברג "נוקב בשמה של המפלצת של התודעתית שרוצה לצוד את השה התמים".

"Moloch" הוא שמו של אל כנעני שהיה בארץ לפני היהדות ובמקביל אליה, והסוגדים אליו היו מקריבים לו ילדים, עבודתו נחשבה לעבודה זרה.

פה מובא השיר בגרסתו האנגלית, חזק מאוד:

Allen Ginsberg/ Moloch (from Howl)- English version.

What sphinx of cement and aluminium bashed open their skulls and ate up their brains and imagination?

Moloch! Solitude! Filth! Ugliness! Ashcans and unobtainable dollars! Children screaming under the stairways! Boys sobbing in armies! Old men weeping in the parks!

Moloch! Moloch! Nightmare of Moloch! Moloch the loveless! Mental Moloch! Moloch the heavy judger of men!

Moloch the incomprehensible prison! Moloch the crossbone soulless jailhouse and Congress of sorrows! Moloch whose buildings are judgement! Moloch the vast stone of war! Moloch the stunned governments!

Moloch whose mind is pure machinery! Moloch whose blood is running money! Moloch whose fingers are ten armies! Moloch whose breast is a cannibal dynamo! Moloch whose ear is a smoking tomb!

Moloch whose eyes are a thousand blind windows! Moloch whose skyscrapers stand in the long streets like endless Jehovas! Moloch whose factories dream and choke in the fog! Moloch whose smokestacks and antennae crown the cities!

Moloch whose love is endless oil and stone! Moloch whose soul is electricity and banks! Moloch whose poverty is the specter of genius! Moloch whose fate is a cloud of sexless hydrogen! Moloch whose name is the Mind!

Moloch in whom I sit lonely! Moloch in whom I dream angels! Crazy in Moloch! Cocksucker in Moloch! Lacklove and manless in Moloch!

Moloch who entered my soul early! Moloch in whom I am a consciousness without a body! Moloch who frightened me out of my natural ecstasy! Moloch whom I abandon! Wake up in Moloch! Light streaming out of the sky!

Moloch! Moloch! Robot apartments! invisable suburbs! skeleton treasuries! blind capitals! demonic industries! spectral nations! invincible madhouses! granite cocks! monstrous bombs!

They broke their backs lifting Moloch to Heaven! Pavements, trees, radios, tons! lifting the city to Heaven which exists and is everywhere about us!

Visions! omens! hallucinations! miracles! ecstacies! gone down the American river!

Dreams! adorations! illuminations! religions! the whole boatload of sensitive bullshit!

Breakthroughs! over the river! flips and crucifixions! gone down the flood! Highs! Epiphanies! Despairs! Ten years' animal screams and suicides! Minds! New loves! Mad generation! down on the rocks of Time!

Real holy laughter in the river! They saw it all! the wild eyes! the holy yells! They bade farewell! They jumped off the roof! to solitude! waving! carrying flowers! Down to the river! into the street!

"Moloch" מתוך הסרט "Howl"

כמו שכבר תיארתי, השיר מסביר את כל הרעות החולות בהן אני נתקל בעולם הזה, ויותר מזה.

בשיר זה, למען האמת נתקלתי בגרסתו העברית שתורגמה על ידי חבורת סטונדטים לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, כאשר סער סקלי דיקלם אותו בפני המשתתפים בתוכנית "האח הגדול" לפני מספר עונות.

אתם יכולים להסכים או לשלול את דעתו הפוליטית, החברתית של סער, אבל דבר אחד אתם לא יכולים להכחיש, שהגרסה העברית הזו היא גרסה חזקה שהותאמה לתקופתנו בצורה יוצאת מן הכלל ולכן אביא את השיר בגרסתו העברית, כאשר לו סוף מעט יותר אופטימי (אני חייב להודות ששיר זה הרבה יותר בוטה מהשיר המקורי, אז לכל אלה בעלי הלב החלש והתמימים שמבינינו, אבין אם תעברו הלאה או תצאו):

אלן גינסברג/ המולך (מתוך Howl) גירסה עברית.

איזה ספינקס מבטון ואלומיניום פתח להם את הראש ואכל להם את המוח ואת הדימיון? 

מולך! בדידות! טינופת! כיעור! מאפרות וצ'קים חוזרים! ילדים צורחים מתחת למדרגות! נערים בוכים בצבא! זקנים מייבבים בפארקים!

מולך! מולך! הסיוט של מולך! מולך שבעורקיו זורמים דולרים!

מולך שאצבעותיו הן עשר צבאות! מולך שעיניו אלף חלונות עיוורים!

מולך שבנייניו חולמים ומקרקרים בערפל! מולך שאנטנות מכתרות את עירו!

מולך שנשמתו היא חשמל ובנקים! מולך שקולו הוא צופר של משאית!

מולך! מולך! דירות רובוטיות! תעשיות זדוניות! פאלוס מתכתי! נקניק משומר! פצצות מפלצתיות!

מולך שהוא נחש צפע, שחר אדום, אלמנת קש ונוהל שכן! מולך שהוא נעלי עקב והלבנת רקטום וקולה זירו!

מולך פֶרַפְנַאן, זיפרסקה, מֵלריל, מולך פרוזק, ג'ילקס, דפירַל, רמוטיב, מולך ליתיום מולך ואליום!

מולך שהוא מבסוטון ומיסטר נייס גאי וכל התחליפים הרעילים של הקנאביס הזקן והטוב!

מולך מוות לאוהבים! מולך אדון הדמעות! מולך אדון הטפסים בשפה לא מובנת! מולך שחצרו בנויה ממחסומים ומניות, מולך שיני זהב, מולך כדורי גומי, מולך גופות של ילדים, מולך גופות של מבוגרים שהיו ילדים

מולך שמעסיק טוקבקיסטים בתשלום, מקורבים בכירים, מפקדי חטיבות, אגף מודיעין, בלשים פרטיים!

מולך אדונם של עֳבַדי הקבלן, של פועלים שבונים את החומה שגוזלת את אדמתם, של עבדי ההייטק באופן-ספייס שלהם! אני עובדת את המולך, אתן עובדות את המולך, אנחנו מקריבות מיסים למולך, משתינות בעמידה בשורות ארוכות במחסומים של המולך!

מולך! מולך! חפור באדמה, נטוע בבטון, צומח לגובה עשרים ושבע קומות, הם שוברים את הגב להרים אותו לשמיים! מזרקים בידיהם, כדורים קטנים בקופסאות פלסטיק! בצד השני צופים בחלוקים לבנים, מטומטמים מרצון נלוז, מולך! איך אלכסנדרה צורחת במחלקה הסגורה

מולך שהוא דלתות נעולות! מולך שהוא חלונות בניינים פקוחים אל חצר בה מישהי צועקת ואיש לא יוצא! מולך שהוא מסדרונות שירות ארוכים וצרים מוארי פלורסנטים בתחתיות הקניונים! מולך שהוא כל חדרי ההמתנה השקטים בעולם! מולך שהוא בתים הרוסים שמבכים את בעליהם! מולך כלב מתרוצץ פצוע נטוש על שולי איילון!

מולך שהוא כל הלא-ים שלא הצליחו להיאמר, וכל אלה שנאמרו ולא הקשיבו להם! מולך שהוא כל ה"את כבר פה, אז תזרמי", כל ה"אל תהיי כבדה", כל ה"מה את משחקת אותה”, כל ה"אני יודע שככה אתן אוהבות את זה", כל ה"זונה!”, “כלבה!”, “מוצצת!”, “מזדיינת!”, “שרמוטה!”, “נותנת!”, “דפקתי אותה!”, זיינתי את האמאימא שלה!”, “הבאתי בה!”, "הראיתי לה מה זה!”... מולך שהוא רגע הפחד כשמישהו נחמד אלייך ברחוב

מולך שחורט את שמו בבשר המדמם, משכיח את שמותינו, מוכר אותנו לזנות... דראג דילר מזויין של חלומות פס ייצור משובטים, מייאשים, אנחנו זוחלות על הרצפה לקבל מידיו עוד קצת עוד קצת עוד קצת,

תן לנו עוד קצת מהקיום המוגבל החולה האווילי, תן לנו עוד קצת מהמוכר-מוכר הזה: כסף, תעודות, מס הכנסה, חרדות אינסטנט בשקית, תרופות אינסטנט בשקית, שנאה שקטה תהומית, מרירות, רובים בקניונים, מדים, דוחף לנו בכח ידיים

מולך שהוא שמלת החג שאסור ללכלך, מולך שהוא "כשתגדלי תביני", מולך שהוא השעון שלא זז בעשר דקות לפני הצלצול, מולך שהוא הפחד ללכת לבית ספר, מולך שהוא הפחד לחזור הביתה מולך שהוא יום ראשון בבוקר

מולך שהוא פרצי שיעול ארוכים לבד במיטה!

מולך שהוא להזדקן בלי פנסיה!

מולך שהוא להזדקן לבד!

מולך שבו אנו יושבים לבד! מולך שבתוכו אנו חולמים מלאכים! להשתגע במולך! למצוץ את הזין במולך! חסרי אהבה במולך! מולך שחדר לנפשנו עוד לפני שנולדנו!... מולך שאנו נוטשים!

להתעורר במולך! אורות נוזלים מן השמיים! סוליות הנעליים הנוצצות מברזל חלוד שחיית המתכת נהמה וגרגרה מתחתיהן כל הלילה, סוליות חיית המתכת התמוססו לזפת, לזיפט, לחור שחור ושוקע שעכשיו אפשר לדלג מעליו בהרמת רגל אחת

אנחנו חופשיים! כפות הרגליים משוחררות מכבלי הקו קלוקס קלאן, מהרפש ההיטלראי המיוזע שדבק בהן, משלשלאות הקיא, הטינופת, ממשמרות הצניעות בחוצות, מכופתי האיברים במרתפים, מזיונים משפיטים ומנכסים של בהמות פורנו

כפות הרגליים נחות עירומות ובטוחות על בטן האדמה הלחה והבלתי משוייכת של העולם עכשיו, כפות הרגליים שלנו מתנפחות ומנביטות כנפיים פרפריות קטנות כמו המוןהמוןהמון זיפים אולטראסגולים ואנו מרחפים אלעל לעזאזל, נישאים על צפלין מזכוכית בכח המדחפי הנוסק של פרופלורי הלהיות בחיים להיות בחיים אנו בחיים!

והנה אנחנו אחד בתוך השני אחד בתוך השני אחד בתוך השני לעזאזל, קדושים ומוגנים לעזאזל

אחד בתוך השני לעזאזל אחרי מסדרון החושך האינסופי המפוקסל הזה של הקלקות עכבר וריפרשים וריסטרטים והאנטר והסייב והסייב אלט שיפט דליט קונטרול קונטרול קונטרול

הנה אנחנו כח גדול קמים כאיש אחד וממוטטים את כל מגדלי השן, יקום שלם של ספאם נמחה כמו סחלה דק של קצף, וקורס לעפר. הנה אנחנו קדושים, טהורים, צדיקים, מתוקים, הנה אנחנו סופסוף אחד בתוך השני אחרי מסדרון החושך הזה שבו כל אחד אונן בדד מאחורי מסך הלפטופ הפרטי שלו והצליח לגעת רק בעצמו 

אני מקווה מאוד שקראתם את שני השירים- השיר באנגלית והשיר בעברית טוב טוב, כי הבנתם הכרחית להבנת המשך הפוסט שלי.

הרעות החולות האלה, ובעיקר בדידות וניכור מכל הקבוצות והאנשים אליהם אני קרוב מאוד נגעו לי בזמן האחרון, וגרמו לי ממש כמעט לקרוס.

שמביאות למהפכות גדולות:

לאחר שהבנו על אילו צרות אני מדבר בצורה מעמיקה, נתחיל בלהבין על מה אני מדבר בכלל.

כאן אשתמש בשילוב של מונחים מתחומים שונים: טרמינולוגיה פסיכולוגית, ובעיקר אשתמש במונחים: קונפורמיות ונון-קונפורמיות, אשתמש במונח "ציונות" במשמעותו הראדיקלית, וכמו כן במונח רדיקאלי במשמעותו האמיתית, אשתמש ציטוטים שונים של אנשים שונים שמבטאים את מה שאני אומר בצורה בהירה יותר ממה שאוכל לכתוב אותם אני (שיבואו כסיכום לדברים שאכתוב), דברים שעברתי בסמינר פולין של הנוער העובד והלומד, ובסופו של דבר שיר שכתבתי במוצ"ש הזה בדרך חרה מהסמינר שעברתי.

נתחיל בביאור המושגים בהם אמרתי שאשתמש:

קונפורמיות- קונפורמיות היא תהליך של כניעה ושינוי בעמדות והתנהגות של אדם בהתאם לדעה או התנהגות הקבוצה או החברה בה הוא נמצא וכתוצאה מלחץ חברתי אמיתי או מדומה (לחץ חברתי אמיתי- כאשר הקבוצה מאיימת עליך שאם תעשה דבר מה באופן שונה- תוענש, או מדומה- כאשר אני חושב שאם לא אעשה משהו באופן דומה לקבוצה אוענש, אף על פי שלא נאמר לי דבר כזה, אלא רק שיערתי אותו)

נון-קונפורמיות- אי שינוי בעמדות ובהתנהגות על אף לחץ חברתי אמיתי או מדומה של קבוצת אנשים על אדם יחיד, תוך שמירת הדעה העצמית שלו על הנושא וניסיון לשתף בה אחרים (על מושג זה העירה המורה שלי לפסיכולוגיה הערת אגב שאמרה:מי לדעתכם שינה את העולם יותר? אנשים קונפורמיים או נון-קונפורמיים? אנשים ששינו דברים בעולם אף פעם לא היו קונפורמיים, אלא נון-קונפורמיים)

ראדיקליות- כאשר אומרים ראדיקליות בד"כ הכוונה (השגויה) של אנשים כיום היא "קיצוניות" או "חוסר פשרה", אך הדבר שונה מיסודו, המונח ראדיקלי משמעותו "לדגול בשינוי המצב מהשורש"- מכאן שרדיקאליות היא למעשה "שורשיות".

ציונות במובנה הראדיקלי- כאשר בד"כ מדברים איתכם על ציונות בשיעורי הסטוריה מדובר על הקמת מדינה בא"י. המשמעות האמיתית של הרצל במושג "ציונות" הייתה הרבה יותר מזה והיא מבוטאת בספריו "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים". רצונו של הרצל היה לבנות במדינת ישראל חברה יהודית ולא יהודית הטרוגנית שתשאף לצדק, שלום, שיוויון ואהבה מלא בין כל האזרחים בה, חברה שתהיה דוגמה ומופת לכל עמי העולם ותשמש "אור לכל הגויים"

לאחר שביארנו את המושגים הנ"ל (מקווה שהחכמתם, ואם לא קבלו ח"ח על הידע הנרחב!) נתחיל ב"מהפכות הגדולות".

אתחיל בציטוט מפורסם של יצחק רבין בוועידה ה-9 של הנוער העובד והלומד, שחלק ממנו גם רץ לי פה ברשימת "ציטוטים אהובים":

"אני ונשיא המדינה, כבר מבוגרים, אם לנסח את דבריי בזהירות. אתם, אתם בני הנוער, העתיד עוד לפניכם, ואין עתיד יפה יותר מן השלום. הדבר השני, אל תקבלו מוסכמות קיימות! לא בחברה, ולא בתחומים אחרים! חברה, מדינה, כל גוף שאיננו יודע להשתנוץ, לשנות הוא גוף שהתנוון. המציאות איננה מה שהייתה לפני 50 שנה, בכל אחד מתחומי החיים שלנו. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער, זו מרדנות נגד מוסכמות!  לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי! ולא כל מה שיש בתנועתינו איננו חייב בשינוי! לקיים את אשר ראוי לקיים, לשנות את אשר דרוש שינוי, והרבה דברים דורשים שינוי!"

נאומו המלא של רבין מהועידה ה-9 של הנוער העובד והלומד

ובכן, עברתי בשישי ושבת הזה סמינר פולין. בו דיברנו ביום השני בעיקר על תנועות הנוער בגטאות וכיצד הם שינו והשפיעו על החיים והחינוך בגטו. לא אכביר במילים ורק אומר זאת: הם מרדו בחיים שהיו להם שם, הם מרדו ושינו את המציאות האפורה ששררה בגטאות.

ואם בזמן השואה יכל הנוער לשנות ולמרוד במוסכמות, על אחת כמה וכמה יכולים אנו לעשות זאת היום, במציאות הרבה פחות קשה.

אם כן, אני כבן נוער, רואה את עצמי כאוחז בכנף השינוי, כאדם הרוצה ומוכן לשנות, אך מה מונע ממני לעשות זאת?

ובכן, יש לי את ה"למה?" אבל אין לי את ה"איך?" וה"מה?", חלק מהעובדה שבחרתי להדריך שנה שעברה (וגם השנה) בנוער העובד והלומד היה במטרה לשנות את חינוכם של ילדים קטנים, שאותו אני רואה כיום כתכלית הבסיס להרס האפשרות להפיכתם לבני נוער חושבים, פעילים ועושים.

מערכת חינוך שדורסת והורסת כל שמץ של יצירתיות וכוח רצון, שמכניסה ילדים לתוך גן התחום בגדרות תיל סגורים, מבודדים, נוראיים, שחוסמת את עיניו מראות את הדברים הרעים שקיימים בעולם, מחברה שהופכת את היחידים בה לקונפורמיים לדרך אחת ויחידה שאינה ניתנת לעירעור על ידם ועל ידי חבריהם.

אני "התחמקתי" ממערכת חינוך זו ומשיטה חינוכית זו על ידי כך שחונכתי בתנועה. חונכתי על ידי מדריכים ששמו להם למטרה למתוח את הגבולות ולשבור את הססטוס קוו עד כמה שאפשר, וזה גם מה שאני מקווה לעשות לחניכיי שלי.

תנועה זו בנתה את השקפת עולמי והשקפת חיי, ואף הצביעה לי במקרים רבים על אותן "רעות חולות" שדיברתי עליהן למעלה.

כחלק מהסמינר קראנו את הנאום הבא שנישא על ידי חווקה פולמן רבן שהייתה מהלוחמות בגטו ורשה ונשאה נאום זה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 2011:

רק לפני שנה דיברתי בעצרת בשם הלוחמים ואני שוב כאן- כי חברי הכי קרובים, הכי אמיצים, ביניהם מנהיגי המחתרת- יצחק וצביה, מרדכי וטוביה ואחרים שלחמו ביערות ובמחנות ושרדו- אינם בין החיים ואני נשארתי כמעט יחידה- אבלה ומתגעגעת.

אז, בזמנים האפלים, בגטו ורשה הסגור, המנותק, הגווע פעלנו יחד במחתת בהדרכת מנהיגי תנועות הנוער ואנשי מופת כמו המשורר יצחק קצנלסון, יאנוש קורצ'אק ואחרים דגולים ונאמנים- למדנו ולימדנו במקומות מסתור בסמינרים על ציונות ותולדות עמנו, על סוציאליזם, על התיישבות וקיבוץ ובעיקר חווינו את היחד והרעות בתנאים של סכנות והטרור הנאצי האכזרי.

המרד בנשק, המרד של שכול וייאוש, חסר התקוה אך מציל כבודנו, כבוד העם היהודי צמח מתוך מעשה התנגדות רוחנית, מתוך חינוך.

סוף המלחמה- השחרור לא יכול היה להביא אושר לשורדים. איבדנו משפחות וחברים ובית ורחוב ועיירה.

אך נשארנו עם חלום שלא איבדנו אף ברגעים הכי קשים של המלחמה- חלום על הארץ הנכספת, ארץ שיהיה בה צדק ושלום, ואהבת אמת- חלום נפלא!

השתלבנו בפלא של הקמת מדינת ישראל, בחידוש החיים. רבים לחמו במלחמות ישראל וגם נפלו בקרבות.

הקימונו כאן קיבוץ ומוזיאון בו שומרים כל השנים על האיזון בין הזיכרון של רוב עמינו שנרצח וכבוד לאלו שלא יכלו להילחם אז, ובין הלוחמים אהובינו, שנפלו במרד על כבוד כולנו.

במציאות של היום, בארצנו, חייבים להמשיך במרד- מרד אחר, אך גם דומה- הוא צוואה של הלוחמים מאז.

מה קורה לנו?

בארץ שלנו היפה, המפותחת, הצומחת בטכנולוגיה המתקדמת ביותר וגם מצטיינת בענפים שונים ומגוונים הלכו לאיבוד רבים מהערכים עליהם לחמנו אז.

נכון שיש לנו עצמאות וצבא חזק ששומר ומגן עלינו מאוייבים אבים מבחוץ.

אך לתוך הציבור שלנו חדר גם ריקבון- המיליונרים מתעשרים והחלשים נחלשים, נפערים גדלים, השחיתות והאלימות והגזענות והאפליה, ושינאת האחר- השונה, הזר. גסות הרוח בדרכים, אלכוהול וסכינים ברחובות ובתוך המשפחות, שינאה וקנאות והשפלת החלש והכבוש.

והשלום כל כך רחוק, וגלעד שליט כל כך בודד. אני אומרת זאת בכאב עמוק ובאכזבה, מתוך אהבה עמוקה רבת שנים לעם שלי אני מאמינה שאפשר, כן, אפשר לשנות!

אתם הצעירים, הדור הזה והדורות הבאים יש בכם כוח למרוד. זה מרד נגד הרוע האנושי, נגד אי צדק חברתי ורמיסת ערך האדם, כל אדם.

תהיו אכפתניקים- אדישות ו"ראש קטן" הם אויבים ומסוכנים לכולנו.

חניכי תנועות הנוער ורבים אחרים הערים לנעשה- שמרו על הערכים שלא נשרפו באש האבדון.

המרד שלכם יתגשם בהתנהגות ודוגמה אישית, בהתארגנות ופעילות חינוכית ותרבותית בכל מקום שנדרש.

זו חובתכם! ואלה הדברים של הבית הזה והעצרת הזו.

נאום זה הזכיר לי במידה ניכרת את הציונות במובנה הראדיקלי. המאבק הראשון שבו הציונות רצתה לנצח צלח, הקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל.

עכשיו הגיע הזמן למאבק השני: המאבק למען החברה אותה תיאר הרצל בספריו "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים", חברה המבוססת על צדק, שיוויון, שלום, אהבה וחירות.

רעיונות מהפכניים רבים עלו לי בשבוע האחרון ובין היתר, התקיל אותי חבר שלי בשיר הבא ושמו "יהי הכל שייך לכל" של שלמה גרוניך:

ולשיר סיום: Children of the Revolution