בפעם האחרונה שכתבתי פה הייתי בת שבע-עשרה. שבע-עשרה, אתם מבינים? מפה לשם אני בת כמעט עשרים היום. 

מן הסתם מתוך הסקרנות ויצר הגעגוע והנוסטלגיה העפתי מבט בפוסטים הקודמים (שבאמת יושבים בטיוטה עכשיו אני מקווה והישראבלוג לא סתם משלה אותי) 

בואנה, הייתי חת׳כת חרא. 

זה לא יהיה לגמריי מדויק לומר שהשתניתי מקצה לקצה. מאז החבר הראשון שלי שהתעלל בי מינית ופיזית, אבל בעיקר וקודם כל ולפני הכל-נפשית, שעליו כתבתי פה דברים גרועים וטובים לסירוגין (באיזה עולם) היה לי עוד חבר והייתי איתו שנה ושמונה. הוא היה הבן אדם הכי סתמי שהכרתי אבל הוא נתן לי אופציה לחוות מערכת יחסים בצורה הפלוס מינוס נורמאלית שלה. בסופו של דבר גם הוא התברר כאידיוט, ונכון להיום הוא הבן אדם היחיד שאני באמת שונאת על בסיס העיקרון, אפילו יותר מאת החבר הראשון שלי.

מאז הגיוס הייתי עם בחור שהמשקל שלו בלבי היה מאוד כבד; למשך שבוע. זה היה קריטי עבורי כי אני מכירה אותו מגיל שתיים עשרה, והשבוע הזה לא בא ולא הלך ברגל. לא משנה שבאיזשהו מובן הוא היה על חשבון מערכת יחסים שלי עם חברה בזמנו שהכרתי מגיל תשע. בעצם זה מאוד משנה, אבל לא לו. אצלו הכל בסדר. 

כל המהלומות הללו כפי שנאמר בקלישאות הובילו אותי לבחירת חיי בגיל מוקדם מאוד, לא בא לי לחשוף פה שמות באמת (למרות שעל מי אני עובדת, אנשים שמכירים אותי; מספיק שיקראו את השורה הראשונה בפוסט הזה כדיי שיבינו שזו אני) אז נניח שקוראים לו רוב(?) 

וכיום אנחנו מאורסים.

אז אחריי שעשינו מן סגירת מעגל שכזו בכל מה שנוגע למי שאני מבלה איתו צמוד מדי את חיי, אני מרגישה יותר בנוח לפתוח את העניינים החמים על הפרק. 

אני עדיין בן אדם לא נעים במיוחד שנכווה יתר על המידה ממעגלים חברתיים כאלה ואחרים. רוב מאוד דומה לי, היום תיארתי מישהו כ״מקסים״, ורוב שאל אותי אם גם הוא, באוטומט עניתי ׳לא׳. כי רוב לא מקסים בדיוק כמו שאני לא מקסימה, אין מה לעשות. זה לא בטופ פייב בשמות התואר שאנשים היו נותנים לי, אבל אני הרבה דברים אחרים.

פיתחתי שנאה, כעס וזעם לישראלים. אחת מהסיבות שהחלטתי לחזור לכתוב פה היא שאין לי שום דבר להסביר לאף אחד שמדבר איתי כמה נוראית התחושה של להסתכל על מישהו ולתקשר איתו בצורה הכי מינימלית שאפשר (עוד מהזמן שהייתי מוכרת בחנות בגדים) ולהרגיש כלפיו זעם. זעם וכעס על איך שחינכו אותו ואיך נתנו לכזו או כזה פושטק להסתובב חופשי על כדור הארץ ולהתרבות. כן, אני עד כדיי כך נוראית. זה גם יהיה לא נכון להגיד שאני חיה עם זה בשלום. זה מפריע לי מאוד, התחושות האלה. הן כבדות לי.

הרבה פעמים נתקלעתי לעימותים מאוד לא נעימים על ההתבטאות שלי ברשתות חברתיות לגבי ישראל. אין לי בעיה עם האדמה, והמקום, לרוב גם לא עם הפוליטיקה. 
כל מי שהיה אי פעם בארה״ב או יפן יבין על מה אני מדברת. אין נימוס בסיסי, הכל רועש, ילדים מפונקים, דיבור לא מכבד ובכללי אווירה של אידיוטיות, ולא רק זה, ככל שאתה יותר טיפש אתה גם יותר מקובל. לא אשכח את חוויתי במערכת החינוך הישראלית. הייתי מושא ללעג על זה שלבשתי חצאיות וגרביונים עם ציורים ונעלי בובה. רק שתדעו שביפן זאת אופנה ויותר ממקובל, אבל מעבר לזה, ממתי ג׳ינס חושף פלחי תחת יותר יפה משמלה פרחונית עם סנדלים? כן, זו ישראל. תיראו כולכם אותו הדבר עם הג׳ינס והטי-שירט, ואני אוכל חרא על השמלות היפות שלי. לגיטימי.

הייתי גם ילדה חכמה. גם חכמה וגם מתלבשת ׳מוזר׳? זוועה, לצינוק. 

בכל אופן, זה נושא טעון מאוד אצלי ואין טעם לפתוח אותו כי זה יתפרש על אלפי ומיליוני דפי אינטרנט.

עם כל זה שאני לא חברותית ונעימה כמו שסיכמנו, מספר חברות שניתקו את הקשר איתי על בסיס רכלנות וכד׳ ביקשו לחזור. הרגשתי מאוד פופולארית בקרב אנשים שגרמתי להם כנראה להרגיש חרטה על המעשים שלהם, מה שהיה מהמם בעיני. כי באותה נשימה, אני הרבה דברים אחרים. אני מעניינת ומצחיקה, אני אוזן קשבת ואיכפת לי. אז עכשיו היסטוריית הוואטסאפ שלי מלאה בשיחות עדכניות, ולא משעמם לי. אני נוסעת לפה ולשם, מדברים איתי ומזמינים אותי. הלוואי ולא הייתי צריכה לנסוע למינימום תל אביב כדיי לשבת על קפה, אבל אתם יודעים-זה מה יש.

לאחרונה היה לי קרייסיס של חוסר מציאה עצמית, מן שבוע כזה שהביא אותי לשאול מי אני ומה אני בעצם עושה פה חוץ מלשרוף לכולם את הזמן ולהאכיל אותי וללכת לחדר כושר

זה קרה אחריי שהעיפו אותי מקורס דיילות קרקע (באמצע הקורס) בגלל שחיטטו לי בתיק הרפואי. ׳ציפרלקס׳ זה לא שם שאנשים בעלי סמכות במקומות מסוימים (?) אוהבים לשמוע, כנראה. כי זאת בדיוק הייתה אותה תגובה מהצבא, גם שם העיפו אותי אחריי שהעיפו מבט בתיק הרפואי, ועוד על הצו הראשון. אבל על זה כבר אין מה לדסקס כי בסוף עשיתי צבא צולע בתפקיד קרבי-שקר-כלשהו במשך חצי שנה וזה נגמר. 
שבוע שלם שישבתי ובכיתי כי באמת רציתי את התפקיד המעפן הזה ושישלמו לי מינימום על לילות ולא היה לי איכפת, מה ביקשתי? ללבוש מדים? להיראות סקסית בחצאית עיפרון?
טוב לא באמת שבוע שלם, זה היה בדיוק שעתיים על העבודה ויותר על ׳מאיפה אני מפליצה עכשיו כסף׳
מצאתי עבודה בפרילנס אצל צלם שעבד עם רוב פעם, ואני אעשה אצלו מזומנים בשחור. יאללה, למי איכפת. אבל מה שיותר חשוב, זה שאני יודעת איזה תואר אני רוצה לעשות

מדעי התזונה

לא שידוע לכם אבל אני אובססיבית לספורט ולאוכל, למען האמת, רוב היום שלי סובב סביב זה כי זה הסדר שלי בראש ובנפש. כל עוד אני מתעסקת באימונים שלי ובמה אני אוכל לבוקר/צהריים/ערב אני יכולה לעמוד על הרגליים. אז למה לא לשלב את כל העניין לכדיי תואר?  
וכדיי להגיע ללימודים הנחשקים

פסיכומטרי.

לא

שוב

פסיכומטרי

והפעם

670

שיהיה לי בהצלחה.

זהו אין לי כוח לשתף יותר, מקווה שהנעמתי שבע דקות מזמנכם או עשר אם אתם ממש איטיים