מחשבות שקופות

אנשים הם אכזבה. ואני לא אומרת את זה באופן ממורמר או משהו, באמת, זה פשוט נכון. כל אחד נולד עם אכזבה קטנה בתוכו. זה לא משהו שאפשר לשלוט בו, אבל זה יושב שם, ובמוקדם או במאוחר זה גם יצא, ואז אנשים יתאכזבו. אבל ככה זה, יש את זה לכולם. וזה לא אשמתו של אף אחד, כל אחד יתאכזב ויאכזב מישהו בסופו של דבר, וזה יכול להיות את ההורים שלך או 5 מיליון אנשים. אותו דבר. אכזבה זה אכזבה.

זה למה אנחנו כל כך אוהבים את היקרים לנו שמתו. הם נשארו מושלמים, נטולים מאכזבה. הם כבר לא יכולים לאכזב, כי הם כבר אינם. כל מה שנותר לנו זה לאהוב אותם. הם כבר לא אנשים שמעשנים ומרביצים ומתנהגים באנוכיות, ולכן הם שמורים לנצח באהבה שלנו. ככה זה גם עם מפורסמים. לפעמים אתה מעדיף לאהוב בן אדם שאתה לעולם לא תפגוש, כי איך הוא כבר יאכזב אותך? ואם יוצא להם בכל זאת שם רע, שערורייה על בגידה או אלימות או סמים, אפשר תמיד להגיד שזה הכל תרגיל של התקשורת ואז לישון טוב בלילה.
עדיף להוציא את זה כמה שיותר מוקדם, למען האמת. ככל שתאכזב בגיל יותר צעיר, האכזבה תהיה פחות גדולה. זה פשוט, אם תשמור אותה בבטן כל השנים, ואז היא תצא רק באיזה גיל חמישים וארבע, היא תהיה הרבה יותר גדולה אם סתם נשארת עוד שנה בגן בגיל חמש.

עדיף פשוט להשתחרר מזה כמה שיותר מוקדם ואז לחיות חיים פשוטים, רגילים, צרופים באכזבות קטנות, ממוצעות.