אני אוהבת אותך.

אני כל כך אוהבת אותך.

איכשהוא הכל הסתדר לי הפוך ממה שרציתי-ולא הייתי משנה דבר.

אף פעם לא הרגשתי ככה,ולאורך כל הזמן הזה.

אתה היחידי שאי פעם הצליח להכיל אותי ככה. להכיל אותי עם כל היוצא בכך. עצבים,בכי,שמחות,התפרצויות.

ולפעמים בלילות,שזה רק אתה ואני,ואנחנו שותקים... אני פשוט לא יודעת מה

להגיד שיתאר בצורה המדוייקת כמה אני מודה לך. על זה שאתה זה אתה.

ועל זה שאתה היחידי שיודע להרגיע אותי,ולהצחיק אותי כשהמציאות בועטת לי בתחת,

על זה שעירום לידך זה טבעי לחלוטין,על זה שכל נשיקה ממך היא כמו נשיקה ראשונה,

על זה שאתה מרגיש לידי בנוח. 

על זה שאני היחידה שהצליחה להגיע אלייך ככה.

כל פגישה שלנו אתה שם לעצמך מעין אתגר לשמח אותי,להפתיע אותי,לרגש ולחדש...

כשאני? אני רק צריכה אותך. ככה. בדיוק כמו שאתה.

ויום אחד הכל יהיה פשוט יותר, ונחיה יחד,

ולא נחיה מסופש לסופש. 

והדמעות יפסיקו לזלוג כי אנחנו לא נפגשים כמה ימים.

וסוףסוף נופל האסימון,

שיש בידיי זהב. זהב שלי.