| 6/2013
התחלה+ הקדמה
כמו הזדמנות שלא תשוב בשנית, נפתח לפני דף לבן, חלק ונקי. אותיות שחורות מתחילות למלא אותו, ממש כמו העולם. בתחילה הכל היה שומם, ריק ואפל, ואז אט אט החלו למלא אותו צורות, לקבע אותו כצורה וכחלק. אותו דבר עם הסיפור הזה שנמצא כעת בראשי, ומנסה לעבור מליבי אל אצבעותיי, משם אל המקלדת והדרך קצרה אל האינטרנט. לקבע את הסיפור, לתת לו צורה ובסיס, לבנות אותו כמו מגדל.
אני סייג'. זו הבדיה הכי מוצלחת שלי. כל מה שאי פעם רציתי להיות. מישהי שלעולם לא אהיה, מישהי שיצרתי לעצמי כדמות אנונימית להתחבא מאחוריה. כך לפעמים אני גם מרגישה בכתיבה, מעבירה את הנשמה שלי לדמות של הגוף שיצרתי בניבחי מוחי, מקימה אותה לתחייה מעבר למילים.
לאחר החפירה הקצרה הזו, אני אשמח אם תקראו את ההקדמה של הסיפור החדש. הוא נשאר תחת אותו שם, אבל עם בסיס אחר ועם עולם אחר, צבעוני ואפל, שונה מעולמה האחר של סלינה.
הקדמה:
(לפני חודשיים)
הידיים שלי רועדות. המבט הישיר של היוון חוצה דרכי, גורם לי להרגיש שאני שקופה, לא שווה אפילו מבט אחד זול. המבט של מיילס סקרן, כמעט מתלהב והמבט של דיימון מרוחק. כל כך רחוק, כאילו מפרידות בינינו אלפי שנות אור ואוקיינוסים רחבים שמגוננים על האי הבודד.
אז אני מחליטה פשוט לזנק, יודעת שמהרגע שאבחר אין דרך חזרה. אני פשוט שולפת את הפקק ומצמידה את הבקבוק לפי.
הטעם המר שצורב את גרוני גורם לעניי להתרחב למימדים עצומים. אני מתפתה לירוק, אבל כשאני רואה את המבט המלגלג של היוון ואת דיימון בוהה בה בהערצה, אני פשוט רוצה לשכוח, למחוק את קיומי, הגלגל הרביעי בחבורה. לכן אני לוקחת עוד שלוק, עוד לגימה, מרוקנת את הבקבוק עד הטיפה האחרונה. מרגישה את הצבעים סביבי דוהים, את קווי המתאר מטשטשים. תחושת אושר וקלילות מציפה אותי פתאום, ואני מוצאת את עצמי צוחקת ללא שליטה כשליבי מפרפר בהתרגשות, כאילו אני מרחפת. באותו רגע אני רואה עולם צבעוני, עולם אחר, שונה מהאפרוריות שנקלעתי אליה. אני לא צריכה לעצום עניים ולבקש פסק זמן. אני פשוט מרגישה כל כך טוב, כאילו אין שום דבר שיכול להוריד אותי, כאילו יכולתי לרוץ אלפי קילומטרים בלי להתעייף. האנדרנלין בוער בעצמותיי ואני צווחת בהתרגשות.
העולם בידי.
(כיום)
כשאני מתעוררת העולם סביבי מסתחרר ואני נלחמת בדחף להקיא את הרעל הזה מהגוף שלי. אני מרגישה כל כך אומללה, מובסת וחלשה שאני רוצה להעלם. אני טומנת את הראש שלי בכר ומייבבת כשאני מגלה שהחזייה שלי תלויה על וו הדלת ושתחתוני בוקסר מונחים על השידה שלי, מזכרת צורבת מהלילה ההוא. אני בוכה, מרגישה כל כך זולה. "זונה" אמרה לי פעם היוון. והאם טעתה? מסתבר שלא.
אני לא רוצה להיכנע לדחף הזה. אבל הוא חזק מימני. ההתמכרות הזאת משגעת אותי, הרעל הזה זורם בעורקיי, משבש את שיקול דעתי, זורע בי ציפיות שלא נועדו להתממש, חלומות שלא אזכה להגשים, נותן לי את ההרגשה שתפסתי את העולם בביצים.
אשליה. ולא יותר. אני מנסה להילחם בדחף. בידיים שלי שנשלחות, כמו פיתחו חיים משל עצמן, לבקבוק שהסתרתי מתחת למיטתי. עוד לא מאוחר להתחרט, אני חושבת כשאני שולפת את הפקק במיומנות ובידיים רועדות.
יש לך הזדמנות לשנות, אמרו לי פעם. וזו, נקודת מפנה, אני יודעת.
אבל נמאס לי לחשוב. נמאס לי להילחם. אני נכנעת, לוגמת בשקיקה, מודעת לעובדה שהובסתי.
בידי דבר כל כך קטן, כל כך שולי, אבל עם כל כך הרבה עוצמה ויכולת שטמונים בתוכו, עם כל כך הרבה תשוקה, זעם, רגשות שאינם שייכים לי.
לאן נעלמת האנה? אני שואלת את עצמי. גם תחת השפעתו של האלכוהול הזורם בעורקיי, השאלה עוד מהדהדת בראשי, נצרבת בתודעתי. לאן נעלמת?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
סייג' - סיפורים בהמשכים