אוטו זבל

אני יודעת.

תאמיני לי שאני רואה את זה, גם בלי שתגידי.

אבל למה את לא אומרת? למה את לא אומרת שאני מעצבנת? למה את לא באה ופשוט אומרת: "תפסיקי עם זה, את כועסת עליי כל הזמן, מהשטויות הכי קטנות!"?

העניין הוא שאני מפחדת שאם אני אגיד לך, את לא תתאמצי להיות נחמדה יותר. את לא תתאמצי לא לעצבן אותי.

אני מפחדת שאת לא תהיי רומנטית, כמו פעם.

אני שברירית. את תמיד אומרת שאני כמו אמא שלך- חזקה. אבל אני יודעת שאת גם אף פעם לא שוכחת שאני שברירית. הבעיה היא- שאת לא מבינה שאת זאת שצריכה לשמור עליי.

לא נוח לי עם הגוף שלי. לא נוח לי עם הגוף שלי. לא נוח לי עם הגוף שלי! אני צריכה לצעוק את זה כדי שתביני? מה אני צריכה לעשות כדי שתביני?! ואת לא מנסה לעזור... את אשכרה יושבת בפאקינג שילוב ידיים ו.. אני יודעת... מחכה שזה יעבור מעצמו? זה לא יעבור מעצמו!

אני מתעצבנת עלייך כי את מעצבנת!

לא, אני מתעצבנת עלייך כי אני חלשה.

תעזרי לי להיות חזקה שוב.

ומרגיז אותי שאני מפרסמת פה ולא בבלוג הרגיל שלי, כי הכל צריך להתחשב בך, והכל צריך לעבור דרכך, ואני אשכרה לא פורקת כמו שצריך בגללך!!! ולא רק הפעם. זה כל הזמן ככה.