אוטו זבל

אני חושבת עלייך. אני חושבת על השפתיים שלך, על זה שקראת לי "קטנה" היום. על זה שהסתכלת עליי כשאמרו "גורם מפריע" בישיבה, כי הבנת. אני חושבת על לנשק אותך, על ללמד אותך מה זה. אני חושבת על סילבסטר איתך. אני חושבת על זה שאם הייתי יכולה הייתי פשוט נכנסת לאוטו ונוסעת אלייך, בלי לשאול אותך בכלל, הייתי מחזרת אחרייך. אני חושבת על זה שהלוואי שבאמת הייתי רוצה להיפגש איתך רק בשביל לדבר, ועל זה שלמרות שאמרתי שאני סומכת על עצמי- אני לא.

אני חושבת על זה שאני לא יכולה לפגוע בך. על איך לעצור את עצמי, על מה להגיד ומה לא להגיד. אני חושבת על חמשת החודשים האחרונים שבהם הייתי עיוורת למה שאת מרגישה וכמו טיפשה נתתי לחשדות האלה לעבור לידי. אני חושבת על מה להגיד ומתי, והאמת להמשיך להתכתב איתך או להגיד לך שנשמור את זה לאח"כ. אני חושבת על זה שאת בטח מאוד מתוסכלת עכשיו.

אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר על זה כמו שצריך, פנים אל פנים. 

אני חושבת שאני לא מסוגלת יותר, שעמוס לי מידי, שאני צריכה שקט.